בתום שנים של מעקב מדוקדק אחרי הקולנוע הישראלי לדורותיו – משוכנע יאיר רוה כי עלה סוף סוף על נוסחת ההצלחה הקופתית המקומית האולטימטיבית (ולא, היא לא כוללת בורקס). הוא מגבה את טיעוניו בשלל נתונים מנצחים, ומקנח בתחזית ורודה לסרט הפתיחה של הפסטיבל, "המוסד" של אלון גור אריה, העומד לדעתו בכל הקריטריונים הדרושים כדי להפוך ללהיט גדול בקיץ הקרוב.

____________________________

"המוסד", סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, הוא לכאורה צאצא ישראלי לז'אנר סרטי הפארודיה האמריקאיים  (spoofs), שהעולם מכיר בעיקר בזכות מל ברוקס ("מתח גבוה", "אוכפים לוהטים") ושלישיית צוקר-צוקר-אברהמס ("טיסה נעימה", "סודי ביותר", "האקדח מת מצחוק") וממשיכי דרכם. העובדה שדיוויד צוקר, שליש מחבורת צוקר-צוקר-אברהמס, נכח על סט הצילומים של "המוסד" ושימש מעין מנטור לבמאי הסרט, אלון גור-אריה, אמורה לחזק ולהדק את הקשר הזה.

אבל בפועל יש לסרט הזה חיבור הרבה יותר חזק וברור למסורת קולנועית ישראלית מאשר למסורת הקולנועית האמריקאית. למעשה, אם "המוסד" יהפוך ללהיט ענק – וחייבים להאמין שסרט כה מצחיק גם יהיה כה מצליח – זה יהיה בזכות העובדה שהוא בעצם עוד חוליה בשרשרת של הז'אנר הישראלי הכי מצליח בכל הזמנים: הקומדיה הצבאית.

נוטים לחשוב שסרטי הבורקס הם סוגת הסרטים הכי פופולרית בקולנוע הישראלי. ובכן, לא. סרטי בורקס – קומדיות עממיות שמציגות כפארסה את הפערים התרבותיים בין העדות, לרוב על בסיס עלילה רומנטית בין מזרחי לאשכנזיה – אמנם יצרו כמה וכמה להיטי ענק, מ"כץ וקרסו" ועד "חגיגה בסנוקר" (והמהדרים מוסיפים גם את "סאלח שבתי"), אבל הם די נעלמו מהעולם באמצע שנות השמונים, בעוד שקומדיות על אנשי צבא וכוחות הביטחון (כולל שוטרים וסוכנים חשאיים) לא רק שממשיכות להיות מופקות, אלא באופן עקבי כמעט תמיד זוכות להצלחה עצומה ("כידון", גם הוא על סוכני מוסד, הוא ככל הנראה אחד הבודדים שיוצאים מן הכלל הזה).

את היסודות לעלילת הריגול של "המוסד" אפשר למצוא כבר ב"מוישה ונטילטור", הלהיט הקופתי הראשון של אורי זהר מ-1966, והסרט הראשון בו הופיעה שלישיית הגשש החיוור. כמו ש"המוסד" מבוסס על סרט קצר בשם "המוסד הסגור", כך "מוישה ונטילטור" מבוסס על סדרת מערכונים שיצרו יעקב מגבלות והשחקן יעקב בודו, שגם גילם את הדמות הראשית. בעוד שבמערכוני הבמה מוישה ונטילטור הוא שקמיסט קמצן (או חסכן) שמשתגע מהבזבוז של חיילי צה"ל – שלא שותים את הסודה עד הסוף, או שמפעילים את כל המאווררים במועדון למרות שמספיק רק אחד – בגרסה הקולנועית של אורי זהר, על פי תסריט של אלכס מימון ("שני קונילמל"), מוישה ונטילטור הופך להיות מעין אינספקטור קלוזו ישראלי. בתקופה שבה העולם השתגע על סרטי ג'יימס בונד, יצר אורי זהר עלילת ריגול שבה הסוכן החשאי 000 (בגילומו של שייקה אופיר) מנסה לגנוב מפה סודית מבסיס צה"ל, ואילו מוישה ונטילטור מצליח בתמימותו לסכל את המשימה, מבלי לשים לב לכך שבכלל היתה מזימה. כמו כל סרטי שנות הששים שהיו מבוססים על מערכוני במה והצגות, גם "מוישה ונטילטור" הוא קומדיית סקצ'ים משובצת בשירים, אותם מבצעים חברי שלישיית הגשש החיוור, ששנה לפני כן חנכו את תוכניתם הראשונה, בבימויו של שייקה אופיר ובניהולו של אברהם דשא פשנל, שהיה המפיק והשותף של אורי זהר. ההצלחה העצומה של הסרט, עם מכירות של כחצי מיליון כרטיסים, תהפוך לסטנדרט של רוב הקומדיות הצבאיות שבאו אחריו. בכל פעם שהומור ומדים התערבבו – חיילים, שוטרים או סוכנים חשאיים – חצי מיליון איש התייצבו בקופות כדי לצפות בזה.

בודו המשיך את קשריו עם הקומדיה הצבאית עם "פישקה במילואים" (1971) שביים ג'ורג' עובדיה, קומדיה נחותה שקשה להגן עליה גם מבעד לעדשות הנוסטלגיה, אבל הז'אנר חזק מהטעם הטוב: שוב חצי מיליון צופים; הגששים, לעומת זאת, התגייסו למילואים ב"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין ונפתלי אלטר (1976). בין לבין, שייקה אופיר פרש מעסקי הצבא והריגול ועבר למדי משטרה ב"השוטר אזולאי" (1972) של אפרים קישון; מה שמאפיין את ארבעת הסרטים האלה היא העובדה שבכולם אנשי כוחות הביטחון הישראליים מוצגים כמטומטמים, או לפחות כמאוד נאיביים. נצחונות על אויבים ופושעים קורים במקרה, ללא כוונה מוקדמת וללא שיקול דעת. ובמקרה של טוביה צפיר ב"גבעת חלפון", הפיקוד הישראלי פשוט סובל ממחלת נפש, או מכת חום.

ההצלחה העצומה של הסרטים האלה מעלה את התהייה: איך במדינה שמתייחסת לצבא ולשירותי הבטחון בסגידה כמעט דתית, זכו הסרטים האלה – שבעצם מציגים עמדה כופרת לקדושת הצבא – להצלחה כה גדולה? איך הם לא תויגו כ"עוכרי ישראל"?

השאלה הזאת הופכת מסקרנת אף יותר כשמביאים בחשבון את הנציג הבא ברשימה: "הלהקה" של אבי נשר מ-1978. סרט המתרחש בימי מלחמת ההתשה של 1969, מנקודת מבטם של חיילי להקה צבאית שמורדים נגד הבמאי הנוקשה שלהם (שוב טוביה צפיר באיבוד עשתונות פיקודי). בסרט הזה, שיאפיין את הדור השני של הקומדיות הצבאיות, אין בכלל אויב נגדו מתמודד הצבא. כל הדינמיקה היא אך ורק בין החיילים ובין עצמם. הצבא מאבד את תפקידו כמגן העם, והופך למטאפורה: למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית על כך גווניה – גברים מול נשים, ותיקים מול צעירים, מזרחים מול אשכנזים, סולנים מול זמרי ליווי. אם סרטי הבורקס הציגו איך נוצר כור ההיתוך, סרטי הצבא הציגו את השלכותיו – סיר מבעבע של מחלוקות וקרבות אישיים וקטנוניים.

העובדה שגם "גבעת חלפון אינה עונה" וגם "הלהקה" נוצרו כל כך סמוך לסיומה של מלחמת יום כיפור הטראומטית, ושבריר שניה לפני חתימת הסכם השלום עם מצריים, אולי עוזרת להסביר במשהו את התפקיד  שהסרטים האלה מילאו בנפשה של מדינה מתאבלת ופוסט-טראומטית. בעוד הצבא אמור לייצג סדר ומשמעת, הסרטים האלה מציגים – לא רק בעלילתם, אלא גם בעשיה הקולנועית שלהם – כאוס ואנרכיה. הקהל – שרובו המוחלט עבר אישהי חוויה צבאית בימי חייו בישראל – מזהה את האנרכיה הזאת כאמת. הצחוק הוא לא מתוך ריחוק, הזרה וניכור אלא דווקא מתוך הזדהות. "ככה זה באמת שם". זו לא סטירה בפרצוף, אלא צ'פחה על הכתף. הצבא כמקום של התגלות ניסים: כאוס ובלאגן, אבל האויב עדיין לא כבש אותנו. ברדק ואנרכיה, אבל הופעת הבכורה תתקיים במועדה וכסדרה, ואף בהצלחה.  

זו גם הסיבה שהסרטים האלה הפכו לתופעות פולחן מקומיות, שהקהל הבינלאומי כמעט שלא מכיר. כשרוברט אלטמן עושה את "מ.א.ש", טקסט המחאה הארסי והאירוני שלו נגד הנוכחות האימפריאליסטית של צבא ארצות הברית בדרום מזרח אסיה ברור לכל, משיקגו ועד תל אביב. אבל את "גבעת חלפון" ו"הלהקה" זר לא יבין. איך יידעו הצופים בעולם שאלה בעצם סרטים פטריוטיים מאוד, שלא מוחים נגד הכאוס אלא מהללים ומחבקים אותו? שהקהל הצופה בהם לא יושב ושורק נגדם בוז או יוצא להפגין נגד המדינה, אלא צוחק ומריע כי הרי ככה בדיוק הם הדברים, כפי שגם הם ראו במו עיניהם.

דרמות צבאיות מאותן שנים – כמו "מסע אלונקות" ו"שרגא קטן" – זכו להצלחה מצומצמת יותר, וגם לא הפכו לסרטי פולחן שעדיין מוכרים 40 שנה אחר כך, כי בהיעדר ההומור, התוכן הטראגי שבהם הפך בלתי נסבל להכלה. את ההומור הקהל מבין, ורואה בו אקט של אהבה. הביקורת לעומת זאת נראית כמו כתב אישום.

ולכן הקומדיות הצבאיות אינן רק פטריוטיות, אלא גם פציפיסטיות: כשהניצחון וההצלחה הם רק עניין של נס ומזל ולא של מקצוענות, אולי אין ברירה אלא לעשות שלום. כדי לא לבוא לידי מבחן.

____

אתנחתא לאנקדוטה. שמעו קטע: באחת הסצינות ב"הלהקה" מנסה פקידתו של מפקד הבסיס ליצור קשר עם הטלוויזיה כדי להודיע על ביטול ההופעה. את מי היא מחפשת שם? את שמואל אימברמן, שמו האמיתי של במאי טלוויזיה ותיק. שנתיים אחר כך, אותו שמואל אימברמן ביים את "חמש חמש", מיוזיקל צבאי, שמשתתפים בו כמה מבוגרי "הלהקה". צירוף מקרים?

____

בעוד סרטי הבורקס פחות או יותר נעלמו ממסכי הקולנוע הישראליים אחרי שנות השמונים, הקומדיות על אנשי צבא וכוחות הביטחון המשיכו. באופן משונה, נדמה שאין קשר בינם ובין המצב הבטחוני במדינה. כשמחפשים חיבור בין הסרטים שהופקו והצליחו ובין "מצב הרוח הלאומי", הקומדיות הצבאיות החלו להתקיים באקס-טריטוריה. הייתם מצפים שימי מלחמת לבנון, המלחמה הכי שנויה במחלוקת בתולדות המדינה, יכחידו את הסרטים שמציגים את החיילים כמוקיונים, אבל לא. "בנות" (1985) החזיר את אסי דיין לקומדיה הצבאית הראשונה שלו אחרי "גבעת חלפון", בסרט שזכה להצלחה משונה ומפתיעה (בבימויו של נדב לויתן); "קומפוט נעליים" (1985), שנראה כמו פראפרזה על מערכון "פגז קומפוט" של הגששים, שלח את יהודה ברקן למילואים; ו"ספיחס" (1982) המשיך את עלילותיהם של גיבורי "אסקימו לימון", אחרי גיוסם לצה"ל. גם כאן, מדובר בצבא ללא אויבים, שהאמל"ח שלו מבוסס על נפיחות והטרדות מיניות. אבל למרות שהם נראו באופן חשוד כמו סרטי אקספלויטיישן, הקהל המשיך להגיע אליהם במאות אלפיו.

הדור של שנות השמונים כבר לא חווה על בשרו את חוויית ההגירה שהזינה את עלילות סרטי הבורקס, אבל טירונות ומילואים נותרו חוויות אוניברסליות לרוב משמעותי של צופי הקולנוע בישראל. במדינה של כור היתוך, שמנסה להעלים את הסממנים התרבותיים הפרטיקולריים של כל תפוצה ועדה, שמנסה להלביש את אזרחיה במדים אחידים – לטשטוש הבדלי מגדר ומעמד – הצבא הוא הפולקלור האחרון שנותר לקומדיה להתאחד סביבה. הניסיונות של הקולנוע הדרמטי בשנות השמונים לטפל בצבא מנקודת מבט אקטואלית ("עונת הדובדבנים" על מלחמת לבנון ו"שדות ירוקים" על האינתיפאדה) לא זכו לאותה הצלחה. וכשמדורת השבט הישרלאית עברה מהקולנוע לטלוויזיה, גם הצבא גויס: קומדיות כמו "השיר שלנו 3", "צה"ל 1", "מ.ק 22" ו"מבצע סבתא", ודרמות כמו "טירונות".

שנות האלפיים הביאו עדנה לסרטי הצבא הרציניים, עם "בופור", ללא ספק סרט המלחמה הכי טוב ומצליח בתולדות הקולנוע הישראלי, ועם ההצלחות הבינלאומיות המרשימות של "ואלס עם בשיר" ו"לבנון". אבל גם ההישגים שלהם מתגמדים מול ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש", שעם 600 אלף כרטיסים השתווה כמעט להישגיהם של "גבעת חלפון" ו"הלהקה", כשהוא לוקח את הקומדיה הצבאית ומעניק לה טוויסט נשי, שמסתמן כאחד הסרטים שהכי יזכרו מהעשור הזה.

____

בהקשר הזה של סרטי שנות האלפיים, כדאי לשים לב לסרטים של דובר קואסשווילי. בעוד "חתונה מאוחרת" היה הפראפרזה המלודרמטית שלו על סרטי הבורקס (במקום מזרחי ואשכנזיה הסרט מתמקד בקונפליקט הרומנטי/עדתי בין גרוזיני ומרוקאית), "התגנבות יחידים" היה הגרסה שלו לז'אנר הקומדיות הצבאיות, כשבסרט שהוא מלודרמה טראגית הוא דווקא מדגיש את הפערים שבין הדמויות, שבקונסטלציה דרמטורגית אחרת היו יכולים לאכלס קומדיה.

____

"המוסד" מתחבר אל כל אלה בכך שהוא מציג את הגיבורים האלמוניים של שירותי הביטחון הישראליים כאידיוטים גמורים, ועדיין – לא לוזרים. בתקופה שבה סוכנות הביון הישראלית זוכה לעדנה מפתיעה מצד הקולנוע והטלוויזיה העולמיים ("מינכן", "מבצע אנטבה", "הומלנד", "מבצע פינאלה", "החוב", "המלאך" והרימייק ל"המתופפת הקטנה") מגיע סרטו של אלון גור-אריה לתת לו בעיטה כל כך ישראלית בישבן ולהוריד לו את האף. עם כל הכבוד לספילברג, אנחנו כאן הרי יודעים איך זה עובד באמת.

ואחרי שנים שבהן הסוכנים והחיילים התנהלו ללא אויבים שאינם הרס"ר הפלוגתי, הסרט הזה חוזר למקורות הז'אנר – ג'יימס בונד פינת מוישה ונטילטור – ומציג חבורת טרוריסטים שחטפה איש הייטק אמריקאי. וכמו ב"מוישה ונטילטור" הקרב הוא לא בין טובים לרעים, אלא בין מטומטמים ובין עוד יותר מטומטמים. ואם הסיפור הקולנועי של ז'אנר קומדיות המדים אכן חוזר על עצמו, הרי ש"המוסד 2" יהיה חייב להיות מיוזיקל.

____________________________

יאיר רוה

מבקר הקולנוע של "כלכליסט", בעל הבלוג "סינמסקופ" ומנחה פודקאסט פופולרי על קולנוע ברדיו הקצה.
הוא מיוצרי הסדרות "חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי" ו"קטמנדו".

שיתוף ברשתות החברתיות