מה בגיליון

| יונתן בר גיורא |

גליון שנת ה- 70 למדינה של “מחברות דרום” מוקדש לטיפול שורש מקיף בשיני הזמן. צוות הכותבים שהתגייס למשימה תקף אותה משלל זוויות. ג’קי לוי, שניצב כבר שנים על לפחות שלשה ארבעה קווי תפר שמשסעים את החברה הישראלית, ומלהטט בין הצדדים במיומנות, כתב לנו על סוד הקסם של הטקסטים המקראיים, אלה ששורדים את פגעי הזמן כל כך יפה כבר אלפי שנים (כמה בדיוק – תלוי מי סופר). הוא מגייס לטובת פיענוח סוד ההישרדות קשת מובאות וארגומנטים, מחסמב”ה, דרך אקירה קורסאווה ועד צ’רלי צ’פלין. ענת אורן, כותבת ופרפורמרית של הומור על שלל גווניו, כבר הספיקה בקריירה הקצרה שלה להשתפשף בסטנדאפ קשוח על במות לא סלחניות, לכתוב ולהופיע ב”רון”, הסידרה המתוקה מרירה שיצרה עם רון פלדמן, וגם להימנות על צוות הכותבים המושחז של תכנית הסאטירה הכי חריפה שיש כרגע בטלוויזיה: “פעם בשבוע עם תם אהרון”. לרשימה המרשימה הזו היא יכולה להוסיף עכשיו גם כתיבה מגזינית רצינית (כמעט) לגמרי, שנוגעת בחרדה הגדולה ביותר שיש ליוצרי הומור – התיישנות החומר. המשורר, החוקר והסופר פרופ’ סמי שלום שטרית, תרם לדיון פרק ראשון מספר חדש שלו בכתובים, המתאר את מאבקי ההישרדות של השירה המזרחית הישראלית לא רק בשיני הזמן, אלא גם, בעיקר, בשיני הממסד. שטרית משווה את המאבקים המקומיים האלה למאבקים דומים, ותיקים ומצליחים יותר, של משוררים ויוצרים שחורים בארצות הברית, ומנסה לגזור מההשוואה לקח לעתיד היצירה המקומית. יעל ענבר, במאית ויוצרת רב תחומית, כתבה לנו על תהליך בריאת הזמן בעולם האנימציה, עולם בו חומרי הגלם הראשוניים, קרי הפריים המונפש על שלל נגזרותיו, מהווים נקודת מוצא קפואה ממנה יש להניע את המחוגים. יואב שדמה, איש סאונד בכיר שעוסק בשנים האחרונות בשיקום ושיחזור סלילים ישנים מכל הסוגים, חשף בפנינו את האספקטים הטכניים של שיני הזמן, ואגב כך גם את העובדה שלעיתים יכול המירוץ נגד השעון להצלת סרט ישן – להפוך לסרט מתח העומד לגמרי בפני עצמו. הסופרת והתסריטאית יעל הדיה שלפה מהארכיון תכנית טלוויזיה בת רבע מאה בהשתתפותה, העוסקת במבט נוסטלגי של יעל מהניינטיז אל יעל של הסבנטיז, וכתבה על כל זה טקסט שמנסה להבין ממרומי שנת 2018 את הנוסטלגיה הכפולה שנפלה עליה ועלינו. חלק “שיני הזמן” של הגליון ננעל בראיון אישי מאד של דוד דרעי (וגם שלי), במלאת שנה ליציאת “סאלח, פה זה ארץ ישראל” לאקרנים. דוד ואני עובדים יחד כבר 14 שנים, וניהלנו כבר מאות שיחות שנושקות לנושאים המרתקים והבוערים בהם עוסקים סרטיו, ובכל זאת, היה משהו כמעט ראשוני בשיחה הממושכת שמתועדת כאן, שיחה שגלשה למקומות מאד אינטימיים בביוגרפיה של דוד, מקומות שעזרו לי להבין ולהתחבר עוד יותר לזרמים התת קרקעיים המניעים אותו בעשייתו הקולנועית.

דוד דרעי ואני במהלך העבודה על המוזיקה של “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. צילום דוד דרעי

לצד פרוייקט שיני הזמן תמצאו ב”מחברות דרום” החדש גם שלשה ראיונות המוקדשים לאוצרות הפסטיבל השנה. סמדר זמיר מספרת על “פוקוס נשים”, שיוקדש השנה לצלמות המקומיות עמית חכמוב, אביגיל שפרבר, איבון מיקלוש ולצלמת האמריקאית קירסטן ג’ונסון, גילי גאון מרחיבה על האוצרות הדוקומנטרית שרקחה לנו, שמתמקדת בעיקר בסדרות וסרטים בעלי מטען חברתי נפיץ, וד”ר ארז פרי, אוצר התכנית הבינלאומית, מנסה להדביק אותנו באהבה הגדולה שלו לקולנוע הדרום אמריקאי.

אני רוצה להודות ליעל מימוני, מנהלת הפסטיבל, ולתמיר הוד, המפיק, על שתמכו ואיפשרו את הוצאת הגליון הזה. תודה לאיבון מיקלוש על תמונת השער הנהדרת. תודה לרוני שניידר על התמלול הזריז והמושקע של הראיונות, ולספיר מתתיהו על שעות וימים שבהם טרחה במסירות אין קץ, בשעות לא שעות, להעלות בקפדנות את כל אלפי המילים ועשרות התמונות שלפניכם לרשת. תודה אחרונה גדולה לפרופ’ אבנר פיינגלרנט, שיזם והקים את “מחברות דרום” לפני שנים רבות. בלעדיו לא המגזין, לא בית הספר לקולנוע על מסלוליו ותאריו, לא פסטיבל קולנוע דרום ולא אני היינו כאן היום.

קריאה מהנה