מאת: נועה שיינדלינגר

בפרפרזה על דברי טשרניחובסקי, האופן שבו אנחנו מייצרים את תפיסת העצמי שלנו כרוך ב"נוף תבנית מולדתנו". המרחב נחרט בזיכרון האנושי כחלק משמעותי מהחוויות שלנו ולכן גם קשור בקשר הדוק לזהות שלנו. מה קורה, אם כן, כאשר המרחב, שלו חלק משמעותי מהבניית הזהות שלנו, משתנה באופן דרסטי או חדל מלהתקיים? סרטה של ענת אבן, יזכור למנשיה, מציב בפני הצופים מקרה כזה, בנופים העירוניים הנעלמים של שכונה יפואית-פלסטינית.

מנשיה ואירשיד התפתחו מגרעיני יישוב סמי-כפריים במאה ה-19 לשכונות עירוניות צפופות אוכלוסין במחצית הראשונה של המאה העשרים, כחלק ממגמת ההתרחבות של יפו אל מעבר לחומות, שהשריד האחרון שלהן פורק ב-1888. על אף שהעיר העתיקה וסביבתה הקרובה (ככר השעון של היום) נותרו לב הפעילות העירונית, אוכלוסיות ותיקות וחדשות התיישבו בשכונות שנבנו ממזרח (נוזהא), מדרום (עג'מי וג'בליה) ומצפון (כאמור, מנשיה ואירשיד). יפו היוותה מוקד משיכה למהגרים רבים מתוך פלסטין וגם מחוצה לה. היא נתפשה כעיר של הזדמנויות עבור איכרים צמיתים מרוששים ממצרים, למשל, שחלקם התיישבו באזור שמצפון לעיר העתיקה, שהפך לאירשיד. יש לציין שהגבולות בין העיר והכפר, ומאוחר יותר, בין יפו הפלסטינית לתל אביב היהודית, היו מטושטשים מתחילתם. העיר יפו וסביבתה הכפרית פיתחו תלות כלכלית הדדית, בעוד ששכונות יהודיות שנחשבות היום – בטעות – חלק מתל אביב ההיסטורית, היו למעשה על קו התפר בין שתי הערים, ובראשן נווה שלום. רק עם החלת המנדט הבריטי בפלסטין, שקדו השלטונות על שרטוט גבולות עירוניים מדוייקים. על מפת המרחב העירוני שרטטו פקידי המנדט גבולות שחצצו בין יהודים וערבים, ולמעשה יצרו לא רק את יפו כעיר פלסטינית ואת תל אביב כיריבה היהודית שלה, אלא גם שכונות על פי מפתח אתני דתי.

ובכל זאת, לאורך תקופת המנדט, ולמרות המתחים הלאומיים שגברו מדי פעם, מנשייה הייתה שכונה רב תרבותית ומרובדת, שעניים ועשירים, בעלי בתים ודיירים, יהודים, מוסלמים וגם נוצרים, התגוררו בה, רוב הזמן גם בשלום. עובדות מסוג זה, שאינן נוחות למדינת הלאום באופן כללי, וודאי שלא למדינה הציונית, נוטות להשתכח ולהיעלם מהזיכרון הקולקטיבי, ומוחלפות בנרטיבים המשרתים באופן טוב יותר את הבניית האחר כאויב הנצחי. נשכח סיפורו של סלאח ח'לאף, אשר כילד היה מסייע בידי אביו בחנותו שבשוק הכרמל, משוחח עם הלקוחות בעברית, ואף מבלה חלק משעות הפנאי שלו במשחקים עם הילדים התימנים בשכונה. ח'לאף נזכר בהיסטוריה הישראלית רק כאויב מר, תחת שם המחתרת אבו איאד, אחד ממייסדי אש"ף והאסרטגים המרכזיים בארגון. שכתוב ההיסטוריה העירונית כשיקוף של יריבות לאומית גם מוחק את סיפורן של שתי החברות חיה ועאישה, האחרונה ממשפחת עלי קראוון המפורסמת של חומוס אבו חסן, שגדלו יחד ומשמעות שמותיהן הפרטיים זהים. משפחתה של עאישה נאלצה לברוח ממנשיה תחת המתקפה של האצ"ל באפריל 1948, ואף שנותרה בעיר, נותקו הקשרים בין השתיים. עאישה, כמו 4000 הפלסטינים שנותרו ביפו אחרי הנכבה, נכלאה מאחורי גדרות תיל ב"גטו עג'מי" וחופש התנועה שלה ושל בני משפחתה הוגבל.

עם סיום כיבוש העיר יפו כולה (ועדת החירום הערבית חתמה על הסכם הכניעה ב-13 במאי, 1948), פתחו שלטונות הכיבוש, שהחל מה-15 במאי היו ישראליים, במבצע בזק של שכתוב ההיסטוריה העירונית. אם המרחב הבנוי מהווה מרכיב מרכזי בהבניית הזהות של תושביו, הרי שעל מנת לייצר זהות וזיכרון קולקטיביים חדשים, יש לשנות את פני העיר הכבושה באופן רדיקלי, עד שתושביה המקוריים לא יזהו אותה עוד וירגישו כזרים. ואכן, מוסדות השלטון פעלו על פי ההיגיון הזה, גם אם לעתים תוך יריבות פנימית. מחד, הצבא, משרדי הממשלה השונים ואנשים פרטיים השתלטו על רכוש פלסטיני שנותר מאחור, גם נדל"ני וגם מיטלטלין. את מה שלא ניתן היה לקחת או לנצל בדרך אחרת, היו הורסים, לעתים במסווה של "סכנה בטיחותית." מאידך, המרחב העירוני שמסביב לגטו עג'מי (ובהמשך, מחוסר מקום, גם בתוך השכונה), יושב במהרה ביהודים – חלקם מהגרים שזה עתה הגיעו ארצה, חלקם משפחות ומקורבי השלטון, או "פליטים" יהודים  משכונות הספר, וחלק מהבניינים בעיר הפכו לבסיסים צבאיים. 

אותו ההיגיון של מחיקה ושכתוב המרחב שהופעל גם במנשיה, מושמע בתחילת הסרט בנחרצות על ידי הארכיטקט אמנון שוורץ שתכנן את מגדלי ה"סיטי" של מנשיה ואת מוזיאון האצ"ל. שוורץ, שטון דיבורו ושפת הגוף שלו אומרים סמכותיות גברית, טוען תוך ביטול ניסיונות הביקורת מצד קהל מאזיניו, שמחיקת הערביות של השכונה (ושל העיר) וחיבורה הכפוי לתל אביב – קודם כפרויקט ה"סיטי" הכושל ולאחר מכן כאתר נופש ופנאי – הייתה כורח היסטורי. אם מטרת הפרויקט הציוני הייתה לייצר אדם חדש, הרי שזהות כזאת יכולה הייתה להתפתח רק מתוך סביבה חומרית שתתמוך בה. החיבור ההיסטורי בין נוכחות יהודית עתיקה ומודרנית במרחב היה חייב להיווצר באופן מלאכותי תוך מחיקה כמעט טוטלית של כל מה שנתפש כ"זר" וכגורם שחותר תחת הלגיטימיות של הציונית כתנועה לאומית. התנועות הלאומיות האירופיות, כזכור, צמחו בד בבד עם תפיסות היסטוריות מודרניות שהדגישו את עתיקותו של הלאום כמבחן לאותנטיות שלו. שוורץ מייצג את התפיסה ההגמונית הציונית לפיה "היסטוריה שאיננה שלי" (קרי: ההיסטוריה הפלסטינית) לא רק שאיננה חשובה דיה לשימור, אלא היא חותרת תחת תפיסת העצמי שלי בתור בעל הזכות למקום, ועל כן דינה הוא להימחק. שוורץ אמנם מנסה להיתלות ב"אסתטיקה" בתור הגורם המכריע לשם שימור ארכיטקטוני, אולם מאוחר יותר, במהלך הסרט, מעידים תושביה היהודיים של מנשיה פוסט-נכבה שהבתים היו "יפהפיים," כלומר תירוץ האסתטיקה איננו מחזיק מים. מחיקתה של מנשיה (ושל רוב העיר העתיקה) בא לשרת את התפיסה לפיה ההיסטוריה המרחבית צריכה לשקף את ההומוגניות (המדומיינת) של הלאום, וכי אלמנטים ש"מפריעים" יימחקו מהמרחב וגם מהזיכרון. 

אלא שהסרט כולו מגלם את כישלון התפיסה הזאת במציאות המורכבת של ישראל-פלסטין ב-69 השנים האחרונות. ראשית, גם שבעה עשורים לאחר כיבוש השכונה וגירוש תושביה, ולפחות ארבעה עשורים מאז החרבתה והשטחתה, רוחות הרפאים של מנשיה ממשיכות לפקוד את תל אביב. שלושה דורות אחרי הנכבה, אבל מנשיה נותרה נקודת ציון מזוהה על המפה העירונית. קו 18, למשל, המקשר בין בת ים לבין תחנת רכבת מרכז, כורז על התקרבו ל"תחנת מנשיה",  כמו גם שילוט עירוני בואכה תחנת הרכבת העותמנית (שהפכה לקניון) על חניוניה. מנשיה הייתה אמורה להישכח, להימחק מההוויה התל אביבית, אלא שדווקא קבורת החמור שלה, תחת פארק צ'רלס קלור, קיבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. הפארק כולו הפך אחוזת קבר לשכונה, גל-עד אילם, ללא מצבה, אבל עם נוכחות שלא ניתן להכחיש. הנוכחות הזאת בדיוק היא שאיפשרה לענת אבן ליצור סרט שהוא כולו תפילת יזכור, והוא מתרחש על קברה של מנשיה שהפך למעין במה. הפארק הוא במה שעליה משמיעים השחקנים – תושבי השכונה לשעבר – את זכרונותיהם מהשכונה הנעלמת. מתן העדות שבעל פה מהווה הרבה יותר מאשר סיפור זכרונות ילדות, בריחה מבוהלת, גירוש או פינוי. העדות היא חלק מפרפורמנס שלם של זהות עקורה ושל תפיסת שייכות. לא בכדי מגיעות המשפחות ליום של פיקניק בשטח הפארק – בהקשר הזה, הפיקניק הוא מופע של בעלות וביתיות, שבו המשפחה מתכנסת יחד, קובעת יתד באדמה ועל הדשא, מבשלת וחולקת ארוחה. ובעוד המשפחה המורחבת אוכלת, דור הוותיקים מספר על החיים במקום לדור הצעיר שלא ידע את מנשיה, כאומר "זהו הבית האמיתי שלנו".

עבור בני משפחת אבו דהיר מנאבלס (שכם) במיוחד, בתחילת הביקור, מנשיה מייצגת "עולם הפוך". באופן הזה, ואולי לרגע, הצליח הפרויקט הציוני לזרות (מלשון הזרה) את תושביה המקוריים של השכונה שגלו ממנה. בני המשפחה מסתובבים בפארק ואינם מצליחים לזהות את המקום, מלבד את מסגד חסן בק המשמש להם עוגן-זיכרון ונקודת ציון. אלא שכאשר הם צועדים לכיוון שוק הכרמל דרך גן הכובשים, מתחילים בני המשפחה לזהות את הדרך שנהגו לעשות בימי שישי בדרך אל התפילה במסגד דרך בתי הדודים והסב. מאוחר יותר, כאשר הם יושבים בנוחות אל מול הים, הם מתקשרים אל האחות שנותרה בנאבלס לבשר לה שם במנשיה, "חזרנו אל אדמתינו," הם שרים. למרות שחלפו שבעה עשורים מאז גירוש הפלסטינים ממנשיה (ויפו), מצליחים הפליטים "לראות" את הבית והמולדת ש"מתחת" להריסות, לזהות את נופי ילדותם, אף שחרבו, ולהרגיש שהם שבו אל ביתם. הסופר והאינטלקטואל הפלסטיני המנוח אברהים אבו-לוע'ד תיאר חוויה דומה כאשר שב אל מנשיה, שכונת ילדותו, ואל יפו – העיר שממנה נאלץ להימלט בגיל 18. כמו אבו-לוע'ד, גם בני משפחת אבו דהיר, דרך תפיסת הפלימפססט ("שכבות" אינן מצליחות לחלוטין לכסות) שההתמצאות המרחבית שלהם מגלה, ממוטטים, או לפחות פוערים סדק, בהיגיון הציוני של המחיקה והשכתוב. 

גם בהתחברות מחדש של הישראלים תושבי מנשיה אל השכונה מתקיים עירבוב של זרות ואינטימיות. בני משפחת דואני, למשל, מתעלמים לחלוטין מהשימוש הנוכחי במבנה שהיה ביתם כמוזיאון לכיבוש יפו. הם עוברים מחדר לחדר ומזהים את המקום כ"שלהם" דרך הפונקציות היומיומיות שמילאו בטרם פונו. אלא שהבולגרים שהתכנסו על הדשא של צ'רלס קלור מגלים לנו טפחיים על האמביוולנטיות שקיימת בחברה הישראלית ביחס למרחב עצמו. הבתים שבהם התגוררו הבולגרים בעבר נהרסו ואינם קיימים עוד. למעשה, הנוכחים מתקשים אפילו למקם את עצמם ביחס לנקודות ציון הזכורות להם מימי ילדותם. זאת ועוד, כמעט כל המרואיינים מודים באי הנוחות הכרוכה במגורים בבתי אחרים, שמעולם לא הביעו הסכמתם לשיכונם שם. המסגר, למשל, גם מתוודה בבזיזת האינסטלציה של מסגד חסן בק, ונוכחותה של המצלמה מעוררת בו אי נוחות ואף בושה במעשה. למרות זאת, מנסה חבורת הבולגרים ליישר קו עם האידאולוגיה הציונית ששלחה אותם לגור בבתי הפלסטינים שגורשו: "גם אנחנו היינו פליטים",  "זאת הייתה מלחמה".

אי אפשר להתעלם מאי השקט שמסתתר מתחת לתפיסת הבעלות – האגרסיבית אפילו – של הישראלים. פארק צ'רלס קלור, כפי שתועד על ידי אבן, הוא זירה לפעילות פנאי שוקקת, החל מספורט, מנגלים ופיקניקים וכלה במופע ריקוד בסגנון סופי. באחת מנקודות השיא של הסרט, מתכנסים מאות ישראלים בפארק על מנת לצפות במטס יום העצמאות – אחד המופעים המיליטריסטים והלאומנים – ולהריע לטייסי הקרב, שבימים ולילות אחרים טסים מעל אותו הפארק בדרכם להפציץ את האוכלוסייה הנצורה בעזה (שרבים בתוכה פליטי העיר יפו). אבן עצמה מודה בתחילת הסרט כי נופי הפארק מעוררים בה אי שקט וחרדה, תחושות שיעלו גם בצופה, לא רק בשל העלאת זיכרון הנכבה וגירוש הפלסטינים, אלא גם באופן בלתי רצוני – עם מראות השגרה של הפארק, חתולי הרחוב שבו, ההומלסים והפועלים הזרים שמנקים אותו אחרי החוגגים. 

יזכור למנשיה, אם כן, הוא תיעוד של כשלון המתכננים הציונים, המוחקים והמשכתבים, וניצחון הפירוס של האמביוולנטיות ושל רוחות הרפאים הממאנות לעזוב את מנשיה. אולם זהו ניצחון פירוס, משום שבסוף היום, כאשר מתקפלות השמשיות, שאריות האוכל נארזות והגחלים במנגל כבות, הישראלים שבים אל בתיהם ואל תחושת הביטחון והבעלות שהמדינה מקנה להם, בעוד הפלסטינים נאלצים לחזור אל הגדה, ולהמשיך לחלוק את חוויות הביקור במנשיה ובשפת הים עם המשפחה המורחבת, שכן מי יודע מתי יזכו באשרת הכניסה המיוחלת על מנת לבקר שוב בשכונה שממנה גלו.

נועה שיינדלינגר סיימה השנה את הדוקטורט במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת טורונטו. מחקרה עוסק בפליטים הפלסטינים מן העיר יפו. 

• תאריך: 12.6.17 | שעה: 10:00 | אולם: סינמטק 2
• תאריך: 11.6.17 | שעה: 17:00 | אולם: סינמטק 2