לא פה לא שם: קאיד אבו לטיף מראיין את מייסלון חמוד כתב עת עלילתי בר בחר (بر بحر) לא פה לא שם: קאיד אבו לטיף מראיין את מייסלון חמוד "לא פה, לא שם" הוא סרט הביכורים של מייסלון חמוד. הסרט ממוקם בסצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב, המשמשת מרחב חדש לבדיקת גבולות החופש שגיבורות הסרט תובעות לעצמן. דרך שגרת חייהן בתוך הבועה התל אביבית, בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול – יצטלבו שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד. איך נולד הרעיון לסרט "לא פה, לא שם" ? זה היה בנקודת זמן היסטורית חשובה, ממש בתחילת התהוות הסצנה התרבותית הפלסטינית החדשה, כשבמקביל פורצות המהפכות מסביבנו בעולם הערבי. הרגשנו שהגיע הזמן להשמיע קול שונה. הנה, אמרנו לעצמנו, מפילים את הסדר הקיים ומתחילים בבניית חברות בריאות שיכולות לקדם את האזרחים לעולם טוב יותר מהמציאות שאנו מכירים מאז תחילת עידן מדינות הלאום. עם הרוח הזאת נולד הרעיון לסרט. האם הסרט מבוסס על חוויות אישיות שלך מהחיים בין תל אביב ליפו? השפה הקולנועית הריאליסטית של הסרט היא כמובן ביטוי של העולם המציאותי שהוא מייצג. מה שנתפס בעיני הדמויות שבסרט נורמטיבי ורגיל – מקומות הבילוי, צורות הלבוש והדיבור – היא למעשה סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בארץ. מכיוון שאני נמנית על סצנה זו אפשר להגיד שעשיתי פשוט ״קאפצ׳רינג״ לחיים שלי. הקווים העלילתיים אמנם אינם אחד לאחד מתוך החוויה הביוגרפית שלי, אבל שאבתי השראה כמובן מדברים שקורים סביבי ומדמויות אמתיות בחיים שלי, הסצנה הנחשפת בסרט הזה לא נפלה עלי מהשמיים היא משקפת את הסצנה המתקיימת בכל העולם הערבי, בערים כמו ביירות, קהיר, עמאן, תוניס, ועוד. כמי שגדלה בבית קומוניסטי לאבא חבר מפלגה וכילדה שהזיכרונות הראשונים שלה הם של אביה נושא אותה על כתפיים בתהלוכת האחד במאי, ללא ספק ספגתי השפעות רבות. ספריהם של אמיל חביבי, מחמוד דרוויש, תאופיק זיאד, ע׳סאן כנפאני, נאג'י אל-עלי ומארקס היו הנגישים ביותר בבית, וגם תרבות ערבית ועולמית בכלל. האם את יכולה לתאר למה את מתכוונת ב"אוונגרד פלסטיני״? אני מתכוונת לקהילה של פלסטינים צעירים, שהמבוגרים ביותר הנמנים עליה הם בני שלושים פלוס. הם חיים במרחב אורבני, בעיקר בתל אביב-יפו, חיפה וירושלים. קהילה זו מורכבת מדור ה״חלוצים״, שבעצם היו פורצי הדרך, אחריהם בא דור הצעיר מהם בעשר שנים, שגדל לתוך הסצנה הזאת. רובם ככולם של פורצי הדרך חוו את אירועי אוקטובר 2000 כנערים. אוקטובר 2000 היה אירוע מכונן בעיצוב התודעה שלהם. רטרוספקטיבית, אפשר לומר, צעירים אלו התעצבו תודעתית בשנים שאחרי אירועי אוקטובר בתוך האוניברסיטאות ובמרחב האקטיביסטי שגעש בתחילת האינתיפאדה השנייה. סטודנטים וצעירים פעילי הקאדרים של המפלגות הערביות בארץ שטפו את הרחובות בהפגנות ובשביתות שהתאפיינו במאבק חילוני עם רוח משוחררת. המאבק היה הטרוגני, בנות ובנים היו פעילים ופעילות באותה המידה, והוא לא הסתגר בפן הלאומי. שאלות סביב שחרור מיני, זהויות מגדריות ותודעה פמיניסטית היו חלק אינטגרלי מההוויה החברתית שאפשרה לסצנה לצמוח. דרך אגב, הצעירים האלה גדלו כמוני על שירה ערבית קלסית, של אל-מֻתַנַבִּי ואַבּוּ נֻוַאס, שאותו אני מצטטת בסרט, ועוד רבים אחרים, כמו המשוררים הלאומיים המודרניים, מוזפר אל-נוַאב, מחמוד דרוויש ואדוניס, ששחרור בכל המובנים שלו הוא חלק בסיסי בכתיבתם. דרושה תעוזה רבה לעסוק במיניות והומוסקסואליות בעולם הערבי. באיזו מידה הטרידה אותך שאלת ההתקבלות של הסרט לאור הטיפול שלך בנושאים אלו? ברגע שאת מבטאת את תפיסת העולם שלך ואת ה ”אני מאמין” שלך, אין דרך חזרה. או שעושים משהו אמתי או שלא עושים בכלל. לפחות כך אני רואה את הדברים. כאמור, הרוח הצעירה של האביב הערבי לא פסחה על פלסטין/ישראל. כולנו היינו שם אתם בנשמותינו. באותו רגע שה״כפאיה״ (״די״) יצא מפיהם של מיליוני צעירים וצעירות שמאסו בסיסטם הישן, שמבוסס על דיכוי, פטריארכליות, שוביניזם, הדרה, דיכוי הומוסקסואליות והנצחת המסורת שמשמרת קודים המקבעים את הסדר הקיים. ה-״די!״ הזה הוא ביטוי לשינוי תודעתי שקורה בדור הצעיר. דור זה כבר לא יכול להמשיך במשחק עם קודים שאבד עליהם הקלח. חייבים לשים את הדברים על השולחן, כי כל עוד נמשיך לטאטא את הפחדים מתחת לשטיח, השטיח יתרומם כל כך ונמעד כולנו אל תוך החושך ההולך ומאפיל על חירותנו. אם לא ננער את השטיח ונתמודד עם הדברים עכשיו – עלול להיות מאוחר מדי והריקבון רק יחמיר. אם השאלה היא האם אני חוששת מתגובות עוינות לסרט, אני יכולה לומר שאינני תמימה ואני בטוחה שיהיה “עליהום” בעקבות הסרט, ואפילו עליי באופן אישי, אבל זה חלק מהמחיר של שינוי תודעה ובשביל זה אני עושה סרטים. ההתקבלות של הסרט מעסיקה אותי ברמת הרצון שהוא יגרום לשיח ער סביב הנושאים שבו. האם אני יודעת בוודאות אילו תגובות תהיינה? לזה אין לי תשובה. האם ניסית להציג ולהציע באמצעות הסרט סוג חדש של נשיות ערבית או פמיניזם פלסטיני? אני חושבת שהגיע הזמן להביא עוד ייצוגים נשיים לקולנוע הפלסטיני. האישה הסטריאוטיפית שהיא אימא של, אחות של או בת של, כבר מיצתה את עצמה. נפתח עידן חדש שבו האישה היא במרכז הבמה ולא מאחורי הדמויות הגבריות. ברוב המקרים הסיפור הפוליטי הישיר הוא בעל החשיבות –סיפור שבו אנחנו הפלסטיניות מיוצגות בעמדה של קורבן בדרך כלל. הנשים שאני רוצה להראות קיימות מסביבנו אך שקופות בתוך עולם הדימויים הקולנועיים. ״בר בחר״ מציג מגוון של דמויות נשים: צעירות ומבוגרות, מהעיר ומהכפר, מסורתיות יותר ומסורתיות פחות, תוך הקפדה על נשיות אמתית ולא רק על מודל אחד של יופי. הגיבורות שלי מביאות את החלומות שלהן כנשים אל המסך. מיניות, אקטיביזם ושחרור מהפטריארכיה יכולים להיות פמיניסטיים גם אם המילה הזו לא בהכרח מגדירה אותם. הרבה נשים פועלות בתודעה פמיניסטית שהן ״חג׳את״ זקנות וגם דתיות. זה שהן לא רואות את זה כפעולה של פמיניזם זה ממש לא משנה. הנקודה היא שכל אחת יכולה לעבור את השחרור שלה בדרך שלה ומתוך העולם שלה ואנחנו לא צריכות להיות רק ליבראליות/חילוניות בשביל להיות נשים משוחררות. הסרט דובר כמעט כולו ערבית אבל חלק ניכר מהצוות שעבד עליו אינו דובר ערבית איך זה עבד בפועל? היה לי ברור שאני הולכת ל"ג׳נגלל" בין שתי שפות בו בזמן, כי העבודה עם השחקנים היא בערבית, כמובן, ועם הצוות – בעברית. בהתחלה זה קצת מוזר שהשפה הערבית מקבלת נוכחות בתוך המרחב, והיו כאלה שהרגישו מאוימים, כאילו מישהו מושך את השטיח מתחת רגליהם, כי לא כל דבר שקורה סביבם הם הבינו. אולם לאט לאט השפה התחילה להיות כיפית כי הצוות, שהכיר את התסריט, הבין מה נאמר בתוך השוטים, ופתאום נהיה כיף לדבר ערבית וגם אלה שהרגישו עוינות נפתחו לשפה. בסוף הצילומים כבר לא היה אפשר להפסיק את זה שמילים בערבית רק נהיות יותר ויותר שגורות. השמחה שלי על שהצלחתי לשבור מחסום קריטי בתוך הסט שלי לא ידעה גבול, וזה רק עשה טוב לכולם. איפה את ממקמת את הסרט לעומת יצירות אחרות בעולם הערבי? הגל החדש הערבי התחיל לבצבץ. כמו שאנחנו הושפענו מרוח האביב הערבי שהחלה לנשוב באזור, וכיוון שאנו דומים לחברים רבים בעולם הערבי, אז גם בתוניס ובלבנון ובעמאן החל גל סרטים שמביא ריאליזם ושם דגש על חירות ושחרור. חוט זה מקשר בין היוצרים האלו על אף המרחק הגיאוגרפי. כיום, כשרשת האינטרנט היא עולם ומלואו, יחסים קרובים נרקמים ושיתופי פעולה קורים. קאיד אבו לטיף: יוצר תיאטרון וקולנוע מרהט, אוצר תכנית קולנוע ערבי ממזה"ת בפסטיבל קולנוע דרום. הריאיון מתפרסם באדיבות i24News צילום: איתי גרוס
