עמנואל שכטר ורונן מכליס-בלזם, שני בוגרים מצליחים של בית הספר, הפיקו בשבע השנים האחרונות את הסרט "ונזכור את כולם?", שבבסיסו גילוי מדהים על מרד גטו וארשה, גילוי החושף פן אפל נוסף של המלחמות הפוליטיות מימי קום המדינה. הסרט ישודר בערוץ 2 ביום ראשון 23.04 בשעה 23:00 וביום שני 24.04 בשעה 12:00. לכבוד כל אלה כינסנו את השניים לראיון חגיגי. רונן מיכליס בלזם עימנואל שכטר – הי רונן. הי עמנואל. תשמעו – אתם בסוף מבצע מטורף – שבחלק משמעותי ממנו אתם פועלים בלי תמיכה, הכל על זמנכם וכיסכם – מה יש בנושא הזה ששיגע אותכם ככה? רונן: ההבנה שיש סיפורי גבורה של העם היהודי שלא מספרים אותם בגלל פוליטיקה ואינטרסים הכעיסו אותי מאוד. את הספר של משה ארנס קראתי במקרה, כ"חובב מושבע" של סיפורי השואה. סבי היה באושוויץ במשך שנה ושרד. הוא היה אמנם חלק מחיי עד גיל 15, אבל אף פעם לא סיפר לי את סיפורו. בכלל, השואה הייתה בביתי כל הזמן, והרצון לדעת יותר על התקופה האפלה הזו היה תמיד במחשבותיי. במהלך קריאת ספרו של ארנס, "דגלים מעל הגטו", פתאום הבנתי עד כמה מעט אני יודע, וכמה ההיסטוריה גדולה ומרתקת. בלטה בעיני במיוחד העובדה, כי אפילו לאחר שנשארו רק 50 אלף יהודים בגטו (בשיא היו שם כמעט 400 אלף איש) וכבר היה ברור שהגרמנים רוצים להשמיד אותו ואת היהודים שנשארו בתוכו – עדיין עמד לנגד עיניהם של אחרוני הנשארים הסכסוך הפוליטי – ובגללו הם לא יכלו להתאחד. עד כמה אבסורדי שזה נשמע. עמנואל: אני נכנסתי לפרויקט הזה מהרבה סיבות, אבל שתיים מהן הכי בולטות בעיני. סבא שלי הוא וטרן מלחמת העולם השנייה. גדלתי בבית עם סיפור הגבורה שלו, ותמיד היה ברור לי שיהודים לא הלכו כצאן לטבח, ושהיו מיליון וחצי יהודים שלחמו בצבאות השונים בעולם. כשגדלתי הבנתי שהיחס שקיבלו ניצולי שואה בישראל אחרי המלחמה היה מזעזע בלשון המעטה, ואם זה לא מספיק, הסתבר לי גם שהיו גיבורים שפעולותיהם ההרואיות הוצנעו והושתקו עד היום, וזה כבר היה בלתי נסבל בעיני. ניסיתי לדמיין את סיפור הגבורה של סבא שלי מושתק מסיבות פוליטיות, והמחשבה עוררה בי כזו תחושה נוראית, שהרגשתי מחויבות לנסות לתקן, אפילו אם בקטנה, את העוול הנוראי הזה. הסיבה השנייה הייתה שנאת חינם. ההבנה שמחלוקות אידיאולוגיות יכולות לפלג אותנו גם ברגע הנוראי ביותר שאפשר לדמיין, זעזעה אותי עד לעמקיי נשמתי. הרלוונטיות של הנושא למה שקורה בישראל היום היא בעיני קריטית לאין שיעור. אנחנו חייבים להבין שלמרות כל המחלוקות בינינו, עלינו לדעת להתעלות מעליהן – ולראות את התמונה הגדולה יותר. זה לא רק ה"אחר" שנמצא בצידה השני של הקשת הפוליטית, זה מתחיל בשכן שלנו מהקומה למטה. האם להערכתכם הגילוי שלכם הוא קצה קרחון של השתקה של עוד פעילויות הרואיות בשואה שהיו מזוהות עם הימין? רונן: אני חושב שהשאלה הרבה יותר רחבה. האם יש עוד סיפורי גבורה של גיבורים, שסיפורם נשאר מחוץ לעדשת המצלמה? בוודאי שיש. עמנואל: אני לא היסטוריון, אבל ממה שראיתי וקראתי במהלך המסע שלנו, אני יכול לומר בביטחון מה שיש לא מעט סיפורים כאלו. היו שאפילו עזבו את הארץ, כי לא הצליחו למצוא חיבור לחברה הישראלית של אותם השנים. החשש האישי שלי, שהתופעה הזו נפרשת מעבר להנדסת זיכרון השואה, אל תוך ההיסטוריה הלאומית הכללית של מדינת ישראל. כמה רחוק היא מגיעה? זאת נדע רק בעתיד. רגע של תפנית דרמאטית בעבודה על הסרט שיישאר אתכם רונן: אני חושב שבמפגשים הראשונים עם גיבורת הסרט- ז'וטה הרטמן, הבנו כי אנחנו מחוללים שינוי אמיתי. כשזוטה הדליקה משואה בטקס יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. הבנתי כי משהו בטירוף הזה שווה את זה. עוד סיפור קטן- לאחר שנתיים של תיעוד, מצבה של ז'וטה התדרדר והיא הופנתה בבית האבות למחלקה הסיעודית. כשבאנו אליה, לא הצלחנו לעצור את הדמעות. לפתע היא התעוררה לחיים והתחילה לצחוק עלינו. היא הייתה סרקסטית וצינית ברמות. לאחר שהתיישבה החלה לספר לנו על זה שהיא הייתה מבריחה בגדים נקיים לבית האבות של יאנוש קורצ'אק. אני לא אשכח את הרגע הזה. בשנייה שאתה מבין שאתה יושב מול אישה מדהימה, שחיה את הסיפורים שגדלת עליהם. זה היה בשבילי סיפוק אדיר. ז'וטה הרטמן – קשרית ולוחמת באצ"י. מאז עלייתה לישראל ביקשה לספר את סיפור לוחמי האצ"י, אך נדחתה על ידי כל הגורמים הרשמיים. ז׳וטה נפטרה בשנת 2015, אך היא רק אחת מלוחמים רבים שאת סיפורם לא זכינו לשמוע. עמנואל: בתחילת הדרך, כאשר רק התחלנו עם התחקיר, חילקנו ביננו ספרים שכל אחד צריך לקרוא, ולאחר מכן לספר את עיקרי הדברים לכל השאר. כל אחד לקח על עצמו צד אחר בסיפור שעליו לחקור. עלי הוטלה המשימה לקרוא בין השאר את הספר שיחות עם תליין, המגולל את סיפורו של קאז'ימיז' מוצ'ארסקי, אשר היה השותף לתא של יורגן שטרופ – הגנרל הנאצי שהיה אחראי על השמדת הגטו, בזמן המשפט שלו בפולין לאחר המלחמה. מוצ'ארסקי מתעד את רגעיו האחרונים של שטרופ, בהם הוא נזכר בילדותו, בהתבגרות וההצטרפות לתנועה הנאצית, ועד לרגע השיא של חייו – השמדת גטו וארשה. הספר הזה, שינה רבות את התפיסה שלי לגבי הנאצים, שטרופ שהיה בשבילי סמל הרוע המוחלט, נגלה בעיני כאדם עם פחדים חלומות אכזבות אהבות… זה היה נוראי כאשר הבנתי לפתע שאת השואה לא ביצעו יצורים מהשאול, או סריסים של רוע בלתי נתפס, אלא בני אדם. יורגן שטרופ, הגנרל הנאצי שהיה אחראי על השמדת גטו וארשה, כתב דוחות יומיים על דיכוי המרד. מהדוחות עולה תמונה שונה של המרד. שניכם סוסי הפקה ותיקים – אבל אנימציה זה שטח יחסית לא חרוש אצלכם – תובנות על ההבדלים בהפקה בין עלילתי, דוקו ואנימציה (שלשת הז'אנרים בסרט!) רונן: כשסיימנו את שלב הצילומים הדוקומנטריים הבנו כי על מנת שאנשים יפנימו את הסיפור – לא מספיק רק לספר אותו- צריך גם לראות אותו. מתוך מצוקת תקציב ניסינו להבין מה יהיה הפתרון הנכון להמחשת הסיפור של הקרב על הדגלים, וחשבנו כי השילוב בין סצינות עלילתיות וסצינות אנימציה יוכל להמחיש הכי טוב את הקרב החשוב הזה. הקשיים היו עצומים. האם הצלחנו? את זה ישפטו הצופים. עמנואל: זאת למעשה הפעם הראשונה שהתעסקנו באנימציה במלוא המובן האומנותי של המילה, והחוויה הייתה קשה, מלמדת, ובעיקר מרתקת. אני לא מאמין שאיש אי פעם ישים לב לזה, אבל מי שיסתכל מקרוב יוכל לראות שכיכר מוראנובסקי משוחזרת עד לרמת הבית, למרות שאין תמונה אחת בשום ארכיון שמראה את כל הכיכר. סימון, אחי הגדול והתסריטאי\במאי של הסרט – עבד על הסצינה הזו ביראת קודש, והשקיע בה קרוב לחודשיים של תחקיר. הוא ריכז מכל הארכיונים והאינטרנט את כל התמונות של הכיכר, והרכיב אותן מחדש בתלת מימד – זה למעשה המקום היחיד בעולם שיש בו כרגע שיחזור מדויק של כיכר מוראנובסקי כפי שהיתה לפני פרוץ המרד. רגע הנפת הדגלים של לוחמי אצ"י בכיכר כיכר מוראנובסקי, עם תחילת מרד גטו וארשה. מה שהיה צריך להיות סמל המרד הועלם מהזיכרון ההיסטורי בישראל. עמנואל: היכולת של אנימציה להחיות את העבר בצורה כה מדויקת היא לדעתי אחד היתרונות הגדולים שלה על פני המדיומים האחרים, אבל מצד שני, האתגר הגדול עם אנימציה הוא העבודה הסיזיפית והמאוד איטית. מאוד. אני חושב שזה היה הקושי הכי גדול שלנו בתהליך יצירת החלק המאוייר של הסרט – לבוא לסטודיו יום יום, במשך שבועות, רק כדי לגלות שהתקדמת בפריימים בודדים… אני באמת מוריד את הכובע בפני מי שיש להם את הסבלנות לעסוק בזה. מה הפרוייקט הבא שלכם? רונן: התחלנו לעבוד על הסרט הדוקומנטרי "שחמט עם המוות"- סיפורו של פרטיזן יהודי בשם ליאוניד ברנשטיין, שהפך מיהודי פשוט ונרדף למפקד גדול בצבא האדום, וגרם להשמדת הפרויקט השאפתני של היטלר – טילי ה V-2. אחד מהמהלכים המרכזיים להפלת השלטון הנאצי באירופה. גם בסרט זה נרצה לשלב בין סצינות דוקומנטריות וסצנות עלילתיות, ונרחיב את שיתוף הפעולה עם חברת ההפקה האוקראינית שהתחלנו לעבוד איתה בסרט "ונזכור את כולם?" עמנואל: חוץ מהסרט המופלא עליו סיפר רונן, יש פרויקט נוסף שאנחנו מקדמים, וגם הוא, איך לא, בנושא מלחמת העולם השנייה. הפרויקט נקרא – התזמורת האדומה, והוא מגולל את סיפורו של ליאופולד טרפר – ישראלי שיושב בבית קפה בתל אביב, שומע על פרוץ המלחמה ומחליט לנסוע למוסקבה בשביל להתגייס למאמץ המלחמתי נגד הנאצים. טרפר היה אחראי על הקמת רשת הריגול הגדולה ביותר באירופה הכבושה (זאת שבין השאר מזהירה את סטאלין ממבצע ברברוסה). את השם "התזמורת האדומה" הוא קיבל מהיטלר על כל המבצעים הנועזים שהרשת הוציאה לפועל. הוא סיים את המלחמה וחזר למוסקבה רק כדי להישלח לגולאג לכמעט עשור, שאחריהם הוא עלה חזרה ארצה, השתקע בירושלים, בה נפטר ונקבר. זהו עוד סיפור שחמק מפנתיאון הגבורה הישראלית, שכן טרפר מעבר להיותו יהודי, היה ישראלי למעשה, וגם את סיפורו לא שמענו בארץ. עמנואל – אתה ואחיך סימון עושים סרטים יחד כבר שנים. זה לא מסוכן לערבב משפחה ויצירה? עמנואל: מטאפור היא חברת ההפקה שהקמנו ביחד אני, אחי ועוד שני שותפים (יובל חיימוביץ'-זוסר ואיציק נדל) לפני 11 שנה. אני למעשה עובד עם אח שלי מהסט הראשון שבו למדתי לחבר צ'ימרה לתפוז (לא הצלחנו, אז בסוף הדבקנו את זה עם גאפר…) ועד הרגע הזה. עבדנו ביחד על סטים קלים וקשים, עברנו לילות של רינדורים, קריסות פרויקטים וקבצים שנעלמו באורח מיסתורי מהמחשב, חווינו ימי צילום בשמש בגשם ואפילו בשלג… קשה לי לדמיין איך בכלל אפשר לעבוד אחרת, זאת הרפתקה משוגעת גם ככה, אבל לדעת שיש מישהו שאתה סומך עליו ב150 אחוז זה יתרון אדיר. סימון הוא התסריטאי שלנו, הוא זה שמביא את הנשמה לחברה שלנו. הרצון שלנו ליצור תכנים וסרטים שעוסקים בנושאים יהודיים, בהיסטוריה ומורשת, הוא במידה רבה בזכותו. אני יכול לפצוח ברשימה של דברים שהוא לימד אותי אבל באמת שהיריעה קצרה מידי. הוא זה שמצא את ברנשטיין והוא מי שכותב את סיפורו של טרפר, ועוד לא התחלתי לתאר כמה תסריטים מדהימים לסרטים עלילתיים שוכבים לו במגירה… אני באמת בר מזל שיצא לי לא רק לעסוק במה שאני אוהב, אלא לעסוק בזה עם מי שאני אוהב. על הסרט, מתוך הקומוניקאט: "ונזכור את כולם?" סרטם של יובל חיימוביץ'-זוסר וסימון שכטר חושף את סיפורו של מרד גטו וארשה כפי שמעולם לא סופר. מאחורי הערפל ההיסטורי מסתתר המיתוס של קבוצת הלוחמים מהארגון הצבאי היהודי, אצ"י, שהיו אחראים לקרבות הגדולים והקשים במאבק הנואש מול הגרמנים, ולמרות זאת, מקומם נפקד מההיסטוריה ומהזיכרון הקולקטיבי של כולנו. המסע החל לפני 7 שנים, יצאנו ארבעתנו לדרך, סימון יובל רונן ועמנואל. תוך תיעוד דוקומנטרי של הניצולה האחרונה בחיים מארגון האצ"י, ז'וטה הרטמן, התחלנו בתחקיר מעמיק על אחד מהמיתוסים הגדולים של החברה הישראלית. ללא כל עזרה כלכלית מאף קרן, גוף או מוסד, כיתתנו רגליים לארכיונים בחיפוש אחר עדויות או צילומים שיכולים להאיר על הנושא, חילקנו בינינו ספרים לקריאה ונפגשו לאחר מכן לשתף את כולם בתובנות ובשאלות שהתעוררו. יצאנו לנסיעה לפולין על חשבוננו כדי לראות במו עינינו את המקומות בהם התרחש המרד, וכדי לראיין מומחים ועדים פולנים שיכלו לעזור לנו בהשלמת התמונה. לאחר שלוש שנים של עבודה הצלחנו להגיע לגרסת עריכה ראשונית שהייתה מורכבת בעיקר מעדויות של מומחים ורגעים דוקומנטריים של ז'וטה ומשפחתה. בעזרת הגרסה הזו הצלחנו לגייס כחצי מיליון שקל כדי לשחזר באנימציה את סיפורה של ז'וטה, בכדי להמחיש את ההכנות של אצ"י למרד ולהציג את הקרב בכיכר מוראנובסקי ששיאו היה רגע הנפת הגדלים. היה לנו מאוד חשוב להראות את הנפת הדגלים ולהפוך את הרגע הזה לבלתי נשכח. הדגלים האלו, הסמל של המרד, הומחשו בסרט אחד אחר, אך שם, מי שמניף את אותם הוא מרדכי אנילביץ', והיה לנו מאוד חשוב לתקן גם את העוול הקולנועי הזה. בדרך לא דרך, מצאנו מפיק יהודי בקייב (מיכאל מאיליס) ויצאנו לצילומי שחזורים, במקביל בארץ בעזרת אמן תלת-מימד (ג'קי טלפר) יצאנו לדרך הארוכה של הפקת קטעי אנימציה ושיחזור כיכר מוראנובסקי עד לרמת הבית. באותו הזמן נוצר הקשר עם יסמין אבן, המלחינה של הסרט. עבדנו איתה במשך שנתיים וחצי ולסרט הולחנו למעלה ממאה קטעים שונים שרבים מהם לא מצאו את דרכם לפסקול הסופי של הסרט. לבסוף, לאחר שנים שבהם נשאנו את האחריות על הסיפור אנו שמחים לתת לו לצאת אל האור. לאורך השנים נרתמו להפקה הזו אנשים רבים וטובים, חלקם נתנו מזמנם, חלקם ממרצם, אך כולם האמינו שהנושא הזה חשוב, שהסיפור הזה צריך לצאת ולהיות מסופר, והאמונה שלהם תדלקה את אותנו היוצרים להמשיך ולא להיכנע. רבים מהאנשים האלו היו סטודנטים או בוגרים של ספיר, הם צילמו, האירו, סחבו, תיאמו, הקליטו, ערכו, צבעו והכי חשוב נתנו כתף ועזרה בשביל להגשים את החלום המשוגע הזה. רשימת בוגרים שהשתתפו בסרט רונן מכליס בלזם – מפיק עמנואל שכטר – מפיק צופית אמירה – עורכת טריילר עדי מוזס – צלם רון מנה – צלם נעמה דיין – מנהלת הפקה ליהיא בנימין – מנהלת הפקה אליאור דמול – מקליט גיא ברקאי – מקליט איתי ברזילי – עורך אונליין ערן יחזקאל – ייעוץ עריכה תודות לצוות המרצים עוזי אדם ענר פרמינגר
