מקסימום כותבים מחדש – על העבודה עם שבי גביזון כעורך תסריט אוצרות דרום מאת: דניאלה לונדון דקל אני לא חושבת ששבי, הכותב, התסריטאי, השתמש אי פעם בעורך תסריט. אני לא יודעת את זה, כי אף פעם לא שאלתי אותו, אבל אני מנחשת. לפני שלוש שנים הוא נתן לי לקרוא את התסריט של סרטו האחרון ואף ביקש לשמוע את דעתי. כל כך התרגשתי שהמאסטרו פונה אלי שמיד הזדרזתי לגבש דעה. טוב, לא דעה. הערה. קטנטנה. משפט אחד קטן שאומר הגיבור בדיאלוג הפתיחה. חשבתי שנכון להוסיף שם שאלה. שבי הקשיב לי רוב קשב, חקר אותי זמן ממושך, רצה להבין בדיוק, אבל בדיוק למה אני מתכוונת, ואז הנהן בכובד ראש ולא שינה מילה. חשבתי כמה שונה שבי הכותב משבי עורך התסריט. שבי, הכותב את סרטיו, הוא משק אוטרקי. הוא פיאודל. שבי עורך התסריט הוא סוציאליסט. אם אביא טיעון, הוא ישנה את דעתו. אין הרבה אנשים שמוכנים לשנות את דעתם בשמחה כזו. הגעתי אל שבי אחרי שניסיתי לעבוד עם שני עורכי תסריט על הסדרה "יום האם" שהז'יטונים – תקציב הפיתוח – כבר הונחו על ראשה. הייתי אבודה. כתבתי שני פרקים גרועים ונתקעתי. זה לא התקדם לשום מקום. עוד דראפט ועוד דראפט. בהיעדר כיוון, יריתי לכל הכיוונים. העורך האחרון שניסיתי לעבוד איתו פיטר אותי מרוב ייאוש. לא ידעתי מה אני רוצה. הלכתי והתבלבלתי, התבלבלתי והלכתי, והלכתי והלכתי והתרחקתי. בעיקר מעצמי. מתוך ״אבידות ומציאות״ / שבי גביזון שבי היה בשבילי האדם הנכון ברגע הנכון. קשה מאוד להגדיר מהו עורך תסריט טוב. זה הרי מקצוע שתלוי כל כולו בכימיה שנוצרת בין אנשים. ואין כימייה אחת דומה לכימיה אחרת. אבל על עיסתי אעיד, שלולא שבי, היא לא היתה תופחת. לא הייתי מצליחה לכתוב סדרה בלעדיו. ואת זה אני אומרת כמי שניסתה. "מה המוטיבציה של הגיבור?", "אל תגידי. תראי לנו את זה", "את יודעת מה ההבדל בין דרמה לטלנובלה? הסב-טקסט. השתמשי בסאב-טקסט". אבל מעבר למשפטים הללו, מעבר ללימוד, וחשוב ממנו פי כמה, שבי החזיר לי את הביטחון. סליחה, לא החזיר. בנה. שבי העורך, בניגוד לשבי הכותב, הוא אדם רך. הוא קשוב, הוא מתפעל, הוא צוחק, הוא אוכל, הוא נהנה. כיף לעבוד איתו. הוא פשוט כיפי. גם כשהוא מדויק באבחנותיו האכזריות, הוא לא מייאש. הוא סוחב איתך את הג'ריקן לכל אורך הדרך. מקסימום כותבים מחדש. אין סבל. הגעתי מקומיקס. קומיקס וקולנוע הם מדיומים די דומים כשחושבים על זה. לא הגעתי בלי כלום. פריימים, סצינות, תנועת מצלמה, דיאלוגים. דומה. אבל הייתי צריכה בכל זאת להיפטר מהפחד. איך נפתרים מהפחד? שאלה גדולה. אני חושבת שנפטרתי מהפחד כשהביקורת של שבי הפכה להיות לי לסוג של עין פנימית. כשהיא הפסיקה להיות הערה חיצונית מבהילה שמישהו "חשוב" אומר לי והפכה להיות הבנה אמיתית. שלי עצמי. בשפת החינוך קוראים לזה כלים. ארגז כלים. אז כן, לגמרי. שבי הוא זה שנתן לי את ארגז הכלים. ואגב, זו כבר מתנה לכל החיים. איתו ובלעדיו (אלא אם כן אתקל בשבי הכותב הפיאודל וכל הביטחון שהצלחתי לאסוף בעזרת שבי העורך יתמוטט מחדש). דניאלה לונדון דקל היא סופרת, קריקטוריסטית, מאיירת, מחברת ספרי קומיקס ויוצרת הסדרה "יום האם".
