פסטיבל קולנוע דרום ה-15 – על קולנוע והכוח המרפא של האמנות

כף היד / ויסלבה שימבורסקה

עשרים ושבע עצמות,
שלושים וחמישה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתוב את "מיין קמפף"
או את "פו הדב"

ויסלבה שימברוסקה באחד משיריה הפשוטים והגאוניים, "כף היד", מספרת לאן יכולה כתיבה להוביל – ליצירה כמו "מיין קאמפף", מהיצירות המרושעות שהובילו לפשעים איומים נגד האדם במאה העשרים, או ליצירה כמו "פו הדב׳", אחת מהיצירות המופלאות באנושיותן, שמרפאת את נפשו של האדם ואת היכולת לקבל את עצמו ואת מי שמסביבו על כל חולשותיו, באמצעות המבט שלה על החולשה כייחוד וכקסם. השאלה הגדולה שלי מול עצמי ומול עולם, שלעיתים נראה כי תיכף יטרוף את עצמו מרוב אכזריות ושנאה עצמית, היא מה יעשו האמנות, התרבות, והקולנוע אל מול אימת הקיום האנושי הגדולה שאוחזת אותנו. האם ישובו ויכתבו את "מיין קאמפף", או ימצאו לעצמם יצירות חדשות שמרפאות מנחמות ומגלות מחדש את הכוח שבתבונה ובחמלה.

פסטיבל קולנוע דרום בשדרות ובית הספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר מבקשים לעשות דרך משמעותית, בתוך עולם שאין בו בטחון, או ידיעה – דרך שיש בה חמלה, נתינה, קבלה וחיפוש. להתבונן ולהציע מבט אחר שבו האמן הוא שאמן והמגע שלו בחומר, גם אם כואב, יכול להביא זרעים של מרפא, זרעים של אמונה מחודשת בנפשו של האדם. קולו ומבטו של האמן הכואב שאנו מביאים לממלכת הפסטיבל, הם הצליל והמראה שלהם אנו זקוקים יותר מתמיד, על מנת שנצלול לתוך ממלכת החושך ומשם נמצא מרפא. האמן-השאמן הוא זה שיכול להיות בעולמות הקשים הללו של ייסורי הנפש וכאב העולם ומתוכם להציע את הצלילות הבהירה. אנו יודעים שעליו לעבור מסעות איומים ונוראים עם עצמו אבל באמנותו הוא מביא לנו את המגע המרפא. ואולי חלק מתפקידו הוא להקריב מעצמו בכדי לתת לחברה שמסביבו את הסיכוי להיות חברה שפויה יותר. בדומה לשחקן ב"סקינה"(אוהל השחקנים) שבבמת התיאטרון הדיונוסי של אתונה, שרק לו מותר על פי התרבות היוונית הקדומה, להיות נווד בנפש וצועני של זהויות, משום שרק הוא יכול לצלוח מסע פסיכוטי וסכיזואידי זה של האמן.

בסיפור מפורסם של לאקאן הוא מספר על מסע שערכו פרויד ויונג, שני אבות הפסיכואנליזה, מאירופה לאמריקה בשנות העשרים של המאה הקודמת, לאחר שהוזמנו על ידי האמריקאים שביקשו לשמוע ולהבין מה הוא הכישוף או רוח הרפאים המודרנית הזו שנקראת פסיכואנליזה. כאשר התקרבו לניו יורק ועברו ליד פסל החירות, אמר פרויד ליונג ״הם (האמריקאים) חושבים שאנחנו מביאים את המרפא (cure) הם לא יודעים שאנו מביאים את המגיפה (plague)״. הסיפור הזה מחובר באופן עמוק למעשה הקולנועי שאנחנו מבקשים לעשות בדרום, משום ששאלת המגיפה והריפוי עומדים בבסיס השאלה הקיומית- נפשית שלנו היום בעולם.

אני מוצא קשר עמוק בין מעשה הפסיכואנליזה למעשה הקולנוע, שניים שנולדו בסוף המאה התשע עשרה וביקשו להתמודד עם מציאות חדשה מתעתעת שמבקשת ריפוי בדרכים חדשות. הריפוי ששניהם מביאים מתקיים דווקא דרך העמקה בכאב ובאפלה ללא פחד, אבל עם זהירות רבה, בכדי שניתן יהיה בסופו של דבר להגיע לרגעים מוארים היכולים להאיר חללים אפלים שבתוכנו. הידיעה שהשחור הוא בתוכנו ושאמנות הקולנוע יכולה לגעת דרכו בתכנים סמויים ונסתרים, היא חלק ממה שאנו קוראים בריאת התודעה. תודעה שנבראה דרך המחלה יכולה לגעת במרפא ולא רק במחלה. אמנות הקולנוע, המוזיקה, המשחק, הבמה והשירה, היא הדרך שלנו בפסטיבל קולנוע דרום ובבית הספר לקולנוע בספיר לטפל ולגעת ביקר לנו מכל — החיים שלנו עצמנו. "פו הדב" הוא המשל עבורנו ליצירה שאנחנו כל כך זקוקים לה היום יותר מתמיד, מ"מיין קאמפף׳" יש לנו די והותר. כל תכניותיו המרשימות והמעמיקות של "קולנוע דרום"  – הקולנוע הישראלי, הקולנוע העולמי, סרטי הבוגרים, יצירות הפרינג׳, השירה וסרטי הקולנוע הקלסיים  –יוצגו בקולנוע חן שמשופץ בימים אלו להיות חלק מהמרחב התרבותי-אמנותי החדש של שדרות, ספיר ושער הנגב.  דווקא משם, מאזור הנגב המערבי הפצוע והמודלק שליד קו הגבול, יכולה לבוא תנועה של ריפוי באמצעות האמנות והקולנוע.

פרופ׳ אבנר פיינגלרנט

ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך, מייסד ויוזם פסטיבל קולנוע דרום

המכללה האקדמית ספיר