מראיין: ערן ברק

לרגל ההקרנה של המלחמה האחרונה של קטי במסגרת אוצרות תיעודית בפסטיבל קולנוע דרום, ערכנו ריאיון עם במאי הסרט דוד אופק. הריאיון מנסה לפצח את תהליך העשייה של הסרט התיעודי בעבודותיו של דוד אופק ואת האופן שבו הוא בורא דמות קולנועית מתוך המציאות.

הסרט התחיל בעצם מסדרה שעבדת עליה תוכל לספר על כך?

זה התחיל בסדרה שכנים, אבל בגלל תסבוכת בין המשתתפים שמתבררת בבתי משפט כבר ארבע שנים – בעיקר בין המשתתפים, לא מול ההפקה – היא פורקה והפכה לסרטים בדידים.  הסדרה נולדה מקורס שלקחתי בהרווארד על משא ומתן. הקורס עסק בהידברות והשתמש בסכסוכי שכנים כמודל לפתרון בעיות מדיניות. 

הסדרה אמורה הייתה להתחיל מריב שכנים קטן ולדבר דרכה על סכסוך גדול יותר המתקיים סביבנו. 

התחלנו בתחקיר מקיף על סכסוכים, בעיקר ברשתות החברתיות, וכך הגענו לקטי. היא רצתה להציף את הסיפור של אחיה. ואז ניהלנו עמה דיון, שבו הסברנו לה שהסרט אמור להיות עליה ולא על אחיה ציון, שהיא מחפשת. לקח לנו זמן לגרום לה להבין את זה וזה גרם לה סוג של תסכול. 

הדמויות בסרטים שלך תמיד נושאות עמן סוג של שבר המניע את חייהן. תוכל לספר איך אתה בוחר את הדמויות שאתן אתה בוחר לעבוד?

ספציפית בקטי – יש בה משהו מאוד מאתגר. זאת הייתה אחת מהפעמים היחידות שהרגשתי שמתנהל דו קרב בין הבמאי לבין הדמות. היה לי ברור במהלך הצילומים שאני לא יודע הכול על קטי, ולמרות שדמיינתי סצנות או סיטואציות מסוימות בסרט, לא תמיד זכיתי לשיתוף פעולה. אפשר לומר שהייתי בסוג של ערפל. 

זה לא קרה לי בעבר. אבל אולי בגלל זה היה משהו מרתק בדיאלוג. קטי מאוד רצתה שיהיה סרט שידרבן את הצבא לנסות ולפתוח את הקבר של אחיה או את החקירה סביב מותו. הסרט היה רק כלי בתחמושת שלה כנגד הצבא. אני לעומת זאת ניסיתי לשדר לה שמדובר ביצירה שיש לה בסיס אמנותי בשונה מכתבות ששודרו עליה בעבר. הדיאלוג במובן הזה היה מאוד מתסכל אבל גם מרתק.

אתה מגיע לסרטים שלך בדרך כלל מאוד מתוסרט, האם יש לך דראפט מופשט של תסריט או רשימת סצנות?

בהרבה מובנים אתה צריך לעקוב אחרי המציאות. המציאות כופה עליך את הסיטואציות. אבל היה לי חשוב לבנות סצנות אחרות שהן לא תלויות סיטואציה. ברגע שפענחתי את האובססיה של קטי והבנתי שהיא המוטיב המרכזי בכל הסצנות ושכל הצירים בסרט צריכים להקיף אותה, לא היו לי הרבה סצנות בסרט שלא היו מכוונות מטרה. למשל הסצנה עם בן הזוג שלה שבאה להדגיש את אותה אובססיה בחייה. קטי היא אדם שכל ההיבטים בחייו משרתים מטרה אחת. אז כל הסצנות שביימתי קשורות לכך. אין לה חיים אחרים מלבד המאבק. לכן גם הסצנה עם הבן שלה מביעה את התסכול הזה. ואז הסרט שואל את שאלות החורגות מעבר לשאלה אודות אחיה ציון. כך הסרט מטפל באובססיה – שאלות על המחיר שאתה משלם על האובססיה, כמה רחוק אתה הולך עם האובססיה גם אם היא מוצדקת. השאלות האלה לא נשאלות בכתבות תחקיר רגילות שנעשו על המקרה של קטי.

ידעתי גם על הרעיון שלה לפתוח את הקבר, שזה ביטוי דרמטי מאוד של האובססיה, וראיתי בו סוג של שיא. 

המלחמה האחרונה של קטי 1

סצנת פתיחת הקבר הייתה מקורית או משוחזרת?

מקורית לחלוטין. אי אפשר לשחזר סצנה כזאת. לשותף שלי יוסי מדמוני זה הזכיר את הקבר בסרט ההרוג ה-17.  כשקטי אמרה שהיא הולכת לפתוח את הקבר החלטתי ללכת אחריה. זה היה הימור. אבל זה משך אותי. חשבתי על הסצנה הזאת, אבל הייתי צריך להיות זהיר כי אולי היא רק מפזרת הבטחות, ומצד שני לא רציתי לגרום לה לעבור על החוק בשביל הסרט. הרגשתי שאני מהלך בתחום שהיה עבורי חדש. היו שם שני צוותים. הצוות שלנו וצוות חדשות שתיעד את האירוע. זה היה שיעור מאוד מעניין בקולנוע – שני צוותים המתעדים פתיחה של קבר, אבל כל אחד מהם מחפש משהו אחר. אותי עניין הדיאלוג של קטי בערבית עם הפועלים שפתחו את הקבר והפעולה עצמה. הפועלים שואלים את קטי: 'אולי אם הקבר ריק אז כל ההר ריק'. את צוות החדשות עניין מה יש בקבר. בתיעוד החדשותי התהליך פחות חשוב – רק המסקנה. הפועלים הערבים לא נכחו בכתבה. אהבתי את הסצנה שערכנו. זאת סצנה מאוד מצחיקה שנוצרת בגלל הsmall talk שמתקיים בזמן פתיחת הקבר. זאת סצנה שאפשר לערוך אותה לסרט קצר.

בסצנות המתוסרטות – כמה אתה גמיש מבחינת הקשר בין המציאות לרצון שלך לביים סרט, כלומר להפיק מזה תועלת קולנועית?

אני מאוד גמיש בעניין הבימוי. אלא אם כן הדמות שמה לו גבול. אני יכול לנסות לשכנע את קטי שהסרט הוא לא על ציון אלא עליה, ושאני רוצה ליזום סצנה עם הבן שלה ואתה. אני אנסה לשכנע אותה, אבל גם אסביר לה את המניעים שלי. היא אולי לא אהבה את הרעיון, אבל ברגע שהבינה שהסרט הוא עליה היא שיתפה פעולה.  

לא הסתרתי מקטי את הרצונות שלי לעשות סרט עליה ועל הסיפור שלה. הסצנה שלה עם הבן מדגישה בעיניי את הכוח התרפויטי של הצילום. לכן אני חושב שהסצנה מייצרת אינטימיות דווקא מכיוון שהיא מצולמת. 

גם הסצנות עם בעלה ועם אימא שלה היו מתוסרטות ויזומות למרות שקטי חששה מהחשיפה. ניסיתי להסביר לה שדרך אימא שלה אפשר יהיה להדגיש את הזמן שעבר, את הכאב של אדם שקרוב למותו מבלי לדעת מה קרה לבן שלו וכו'..

בעבודה על סצנה איך אתה עובד עם הצלם בסיטואציה? כמה אתה מתערב ומתדרך?

אני משתדל לדבר ולהסביר לפני הצילום את המרכיב הדרמטי של הסצנה, שהצלם יבין את המקום שלה בסרט. אני לא יושב אתו על פריימינג, אבל עם עין פקוחה בנוגע למיקום שלו ביחס לסיטואציה. אם אני מרגיש שפספסנו משהו אני מבקש מהדמויות לחזור על הדברים. זה מצחיק כי גם ככה כשאנחנו מדברים אנחנו חוזרים ארבע פעמים על כל דבר… בסרט על קטי עניין אותי לשלב את הקול והנוכחות שלי בסצנה. רציתי שזה לא יהיה ריאיון סטנדרטי אלא ריאיון של סיטואציה. אני אוהב את ההשתתפות שלי בסיטואציות ומנסה להימנע מראיונות מהם נעדר הבמאי. 

מתי אתה מחליט לגשת לשולחן העריכה ואיך אתה עובד עם העורכים בסרטים שלך?

כל העורכים שאני עובד אתם הם אנשים שאני מאוד בוטח בהם, סומך על שיפוטם וטעמם. (את הסרט הזה ערך עידו בהט). האינפורמציה שאני מעביר להם היא מדויקת, כי אני זוכר טוב מאוד את הדברים החשובים שקורים במהלך יום הצילום. אני לא צופה בחומרים כי אני מוצא שזה מאוד מלחיץ. העורך צופה ומנסה לחלץ מהחומרים ניואנסים שהולכים דרך התסריט הפונקציונאלי שנמצא בראש שלי. אז המוח שלי עושה עריכה פנימית והעורך חושף כל מיני רגעים שאני לא הכרתי. אני מגיע בשלב הראפקאט וצופה בסצנות שהן פי שתיים ארוכות מאורכן הסופי. אז אנחנו בעצם מתחילים לעבוד ולדייק את הדברים. העורך משמעותי הן בניואנסים והן ברמה האינטלקטואלית בשיח על המבנה של הסרט. ככה זה עבד גם בסרט של קטי.

איך קטי הגיבה לסרט?

אני חושב שהיא רצתה שנספר עוד על החקירה שלה על אחיה. מבחינתה זה יכול היה להיות כל הסרט. אנחנו העברנו את הדגש אליה ואני חושב שהתגובות שקיבלה מאנשים על אומץ הלב שלה שימחו אותה. הדגש בסרט הוא עליה וזה לא היה לה קל, אבל זה היה גם המאבק בינינו.

על מה אתה עובד בימים האלה?

מסיים סרט דוקו רומנטי על תהליך פונדקאות. סיפורם של הזוג והפונדקאית, מתחיל סדרה דוקומנטרית עם התאגיד על ההיסטוריה של "שיתוף הפעולה" ועובד על פיצ'ר עלילתי על בחור מירושלים שעושה סיור פיגועי טרור.

"המלחמה האחרונה של קטי" יוקרן ב 14.06.17 בשעה 16:00 באולם 2 בסינמטק שדרות 

בימוי : דוד אופק הפקה: אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי | חברת הפקה: עדן הפקות | צילום: חן לסקר, דרור לבנדיגר, יניב לינטון | עריכה: עדו בהט | פסקול: רונן נגל | מוזיקה מקורית: אוהד מרבך | צוות נוסף: עורך און ליין: יואב רז

 

אודות הכותב