על סרטו של רומן שומנוב החולמים מבבילון

דפנה סרינג

מסך שחור. מוזיקה קצבית סוחפת. דמויות אחדות של בחורים צעירים מגיחות מלב המסך ומתקדמות   לעברנו. הם נראים נחושים, דרוכים, מרוכזים, אך לאו דווקא מתוחים. אחד מהם בולט מעט יותר מהשאר. הוא  גבוה וחסון קצת יותר מחבריו והכתובות הלבנות על חולצתו הכהה מחזירות הרבה אור. מאוחר יותר נלמד שחבריו מכנים אותו "מיקסר", כנראה בשל יכולתו להפליא  בביצוע התרגיל האקרובטי המכונה בעגה שלהם "הד ספין".  כרגע הוא מתקדם חזיתית אל עבר המצלמה, צועד מעט לפני השאר, מבטו מוסט הצידה ושפתיו חשוקות. קאט. בלק. התמונה שחוזרת מתהפכת על גבה: כעת נראית הקבוצה מאחור, צועדת לעבר רחבת אספלט מוזנחת, חתומה בקירות  רוויי גרפיטי. מרחוק ניתן כבר להבחין בקבוצת נערים שניצבת ממול, ממתינה לבאים בשילוב ידיים מופגן. עם הצלבת המבטים מונפות הידיים, נפרשות לצדדים, ונעות מעלה מטה בתנועות האופייניות לרקדני ברייקדנס וזמרי ראפ. קצב המוזיקה מתגבר ועמו גם תנועות ההתגרות המסורתית משני צדי הרחבה.  שתי הקבוצות נערכות כעת לתחרות המכונה  בשפתם של רקדני הברייקדנס "באטל".  על פניהם של חלק מהצעירים מופיע חיוך מהסוג שמצטייר כהפגנת  ביטחון ועליונות. אבל החיוך על פניו של מיקסר נראה אמתי ושמח במיוחד. ניכר שהוא נהנה.

פניו הטובים של אדוארד חמלניצקי המכונה "מיקסר"  האירו כבר את סרטו העלילתי הקצר של רומן שומנוב  אף אחד חוץ מאיתנו.  שם הוא הופיע , פחות או יותר, בתפקיד עצמו: רקדן ברייקדנס מוכשר השוקד על פרנסת המשפחה שהקים.  בדרמה שביים שומנוב ב-2011 השתלב מיקסר בחבורת ה"נון אקטורס" (non actors שחקנים שאינם מקצועיים) שחלקה שב כעת  למסך בגרסה תיעודית  מרתקת.  הפעם נזכה להעמיק מעט את ההיכרות עם "מיקסר". והנה, כבר בקרב הפותח הוא "משוגר" למרכז המעגל ומסתחרר על ראשו במהירות כזו עד כי נדמה שהוא קודח בור באדמה, כאילו מנסה להשתרש בה, ואז קופץ חזרה על רגליו, מחייך, ומתייצב מול יריביו בתנוחת ניצחון שמועצמת בצילום מזווית נמוכה.   החברים המוכשרים של שומנוב עושים את דרכם  לתחרות ה"בוטי" ( BOTY – Battle Of The Year ). המטרה סומנה: אליפות העולם לקבוצות ברייקדנס.  בלי כוריאוגרף, בלי מפיק, בלי קשרים, בלי תקציב. "זין על החיים לפי השיטה" שרים  "החולמים מבבילון ".

"בבילון" פה ושם

"הבבילון נוצץ ומושך", קוצבים זמרי הראפ שבחבורה ברוסית, "עולם שלם לפי שיטה/ אבל אנחנו נשארים חופשיים/ אז לא תודה".  השימוש  במושג "בבילון" – זה שבכותרת הסרט וזה שבפי גיבוריו – רווח בעולמם של זמרי המחאה, ובמיוחד בזה של המחאה השחורה.  ההיסטוריון ויליאם  ון- דבורג, (Van Deburg)  שהעמיק בחקר הלאומיות השחורה, מפרש את המושג כביטוי לכוחות דיכוי אימפריאליים וקולוניאליסטיים.[1]  באורח ספציפי יותר נהוג לפרש את המושג על פי ההקשר וזהות המבצעים. בעגה האורבנית למשל נקשר השימוש ב"בבילון" למושג  'politricksters', כינוי לפוליטיקאים שמרבים לפזר הבטחות חסרות כיסוי.[2]  בעגת ה"היפ-הופ", מדמה המושג  "בבילון" מקום חומרני, ריקני ושטוף תאוות.  במוזיקת הרגאיי, מדובר על שחיתות שלטונית  ובעיקר זו של המשטרה. [3]  "בבילון" בתרבות הראסטאפארית מאזכר לא רק את  הדיכוי הפיזי והכלכלי של השחורים, אלא גם את חטא המרידה באלוהים. גיל בונשטיין, הידוע כמומחה לתרבות הראסטפארי והרגאיי מתאר את ייחודו של בוב מארלי כמי ש"הצליח  על ידי השירים הקליטים והקצביים שהוא יוצר ברוח הרגאיי, יחד עם הטקסטים המכילים מסרים של שלום ואהבה מצד אחד, וגם לוחמנות ועמידה על עקרונות מצד שני, להעביר את המסרים של שחרור מהמערכת הממוסדת והחונקת – ה'בבילון' ואת היציאה אל החופש – 'ציון' ". [4]

כריסטינה זנפגנה Zanfagna) ), שמחקריה מתמקדים ביחסים בין מוזיקה לדת, גזע ואורבניות באמריקה, עומדת על החיבור המעניין  שיוצרים מבצעי ה"הולי היפ הופ" בין בבילון לציון: לאור תפיסת בבל כמקום של שבי וגלות יהודית נטען השימוש שנעשה ב"בבילון" במשמעות של הרחקה, געגוע והעדר שייכות. ציון, הנבנית כביכול בבבל, נושאת לפיכך אופי של מקום גיאוגרפי שהוא בו בזמן קיים ומדומיין.[5]  "געגועים נושאים אותי רחוק" שרים "החולמים מבבילון" ברוסית, "כי אני לא מבין מילים מקומיות…" הם מלהטטים בין עברית לרוסית. שתי שפות ודבר אחד, דבר הגעגוע למקום אחר וטוב יותר. "תקום אחי, הגיע זמן ללכת. נסה למצוא את הנתיב. תבנה עולם משלך ותלמד ליהנות מזה".

עולם משלהם: הנכחת ההיעדר

בחירת הבימוי המהותית ביותר של שומנוב נעוצה לטעמי בהחלטה לבודד את העולם בו חיים גיבורי סרטו ולהוציא אותם מהקשרים של זמן, מקום, רקע ביוגרפי וכד'. ההוצאה הברורה מההקשר מקנה לסרט את אופיו הייחודי והמאתגר. בהיעדר רקע שנחוץ לכאורה להבנת המתרחש, מתחדדת תחושת התלישות והציפה בחלל הריק. כך פועל למעשה החוסר במידע אודות "בית הגידול" של גיבורי הסרט, או על טיבן של  "אומנויות תרבות הרחוב", לקרב את הצופים למצבן הקיומי של הנפשות הפועלות. אלה, נעות רוב הזמן  בעולם משלהם, מתנהלות  באורח  המנותק כמעט לחלוטין מהנוף הפיזי והאנושי של סביבתן הישראלית. במקום לדבר על ניתוק ו"בועתיות" משכיל שומנוב להעביר לצופיו את התחושה הנלווית למצבים שכאלה. היעדר הרקע מנכיח את קיומו. כמו כל אדם שנקלע לסביבה לא מוכרת, נדרשים הצופים בסרטו לסמוך על עיניהם הרואות ו"להבין לבד".

הסרט עוקב אחר חבורת  הרקדנים שמתאמנת לקראת תחרויות ה"בוטי", אולם  לא מסביר מהן אותן תחרויות, מהם תנאי ההשתתפות, היכן הן מתרחשות, איך, מתי, כמה ולמה. את "מיקסר" ופוטר, שניים מהרקדנים הבולטים בקבוצה, נפגוש גם בסביבתם הביתית, ועדיין, רוב הפרטים הביוגרפיים שנוגעים לזהות הגיבורים  נמסרים  במשורה, כמעט במקרה. כך למשל העובדה שמדובר בקבוצת "אַנְסטופֶבּולְס" מאשדוד נמסרת באורח אגבי כמעט, מפי כרוז שמציג אותם  לפני הופעה בתחרות.  את רוב המשתתפים לא נכיר בשמם הפרטי. נצפה בהם  רוקדים, שרים, משוחחים, מתכננים מהלכים, מדרבנים את עצמם, מחליפים רעיונות, מתמודדים בתחרויות ומתנהלים בין גדרות המרחב הקולנועי המוקפד שנקבע בסרט.

 שומנוב מלווה את גיבוריו לאורך זמן אולם סרטו ממוקד במתרחש בהווה ובהוויה של גיבוריו. כך נטען הסרט בגוון  אקזיסטנציאליסטי, שאף מתחזק ככל שמעמיקה ההיכרות עם הדרך התובענית שבה בוחרות הדמויות לעצב  את זהותן. נדמה שבין התמונות מבצבצת אמירתו הידועה של סארטר לפיה "האדם נידון לחירות". וביתר פירוט: "האדם אינו רק כפי שהוא משיג את עצמו, אלא כפי שהוא רוצה להיות. מכיוון שהאדם משיג את עצמו רק לאחר קיומו, ומכיוון שהוא רוצה להיות רק לאחר קפיצתו לעבר הקיום – הרי שאין הוא מאומה מלבד מה שהוא עושה מעצמו."[6]  האין זה תיאור מדויק להפליא של המצב המתועד בסרט?

מבחינה סגנונית מדובר בסרט נטול ראיונות, קריינות, או כתוביות הבהרה. רבים מהאירועים מצולמים בשיטת "הזבוב על הקיר", זו המעלימה כביכול את מעורבות הבמאי במציאות המתועדת. דמותו של הבמאי אמנם לא מופיעה כלל בסרט אולם שליטתו בנעשה על המסך ברורה, והיא ניכרת הרבה מעבר לתחבולות העריכה ועיצוב פס -הקול. בגבולות המציאות שהוא מעצב עובר קו ברור בין שייכים ולא שייכים, בין מי ש"בפנים" לבין מי שנגזר עליו להישאר מחוץ לתמונה.  את כל נציגי הממסד והרשויות למיניהם דוחק שומנוב אל מחוץ לפריים,  פשוטו כמשמעו. העובדה שעובדים סוציאליים או מורים קיימים ברקע  ומשפיעים על חיי הדמויות נמסרת רק במידה שמי מהדמויות מזכיר את קיומם. כך למשל מזהיר מיקסר את אחיו הצעירים מפני הרשויות, דורש שלא יגלו לאף אחד שהם מתגוררים עמו ולא עם אמם שחדלה לתפקד. מתוך הנעשה על המסך אנו מגלים שמיקסר הוא כבר אב לתינוקת ומצפה לבת נוספת. במקביל, הוא לוקח אחריות אבהית, חינוכית וכלכלית, על שני אחיו הצעירים. כשאלה שבים מיום לימודים ראשון בבית הספר, מתיישבים כולם לארוחת צהריים משפחתית. במהלך הארוחה  פונה מיקסר לאחותו, שמדווחת בהתלהבות על הנעשה בכיתה, ואומר לה ברוסית: "מאד חשוב. אל תספרי בבית הספר למה אתם פה, מה קרה וכל זה. אל תחשבי על זה אפילו. מישהו ילשין לעובדת הסוציאלית וזהו. יתחיל כזה בלגן, בדיקות, ברורים". אשתו מתערבת ומבקשת לא לשקר. "אם יתפסו אותנו משקרים זה יגמר ברע" היא אומרת,  והחשש על פניה ניכר היטב.

הרחקת "הבלתי שייכים"  מהפריים בולטת במיוחד לאור המקרה היחיד שבו  נוצר לכאורה ממשק חיובי עם הסביבה הממוסדת. זה קורה  בבדיקת  האולטרסאונד שבה, כמיטב המסורת, צופה הזוג בהתרגשות בהדמיית העובר ותוהה על מינו. דמות הרופא, או שאולי היה זה טכנאי, נעדרת לחלוטין מהפריים אבל  קולו נשמע. לנציגי ממסד אחרים, כמו למשל אלו המופקדים על האולם שבו מתאמנת קבוצת הרקדנים, אלו ששופטים ואוסרים את פוטר לאחר שערק משירותו הצבאי, או אלה שמטפלים בו בשעה שנפצע ואושפז בבית החולים אין מקום בסרט. גם  אנשי ה"בוטי" המופקדים על  תחרויות הריקודים בארץ ובחו"ל מודרים מעולמם של "החולמים מבבילון".

"בעיות קליטה"

הבחירה המופגנת של שומנוב לבודד את "העולם שלהם" נתונה לפרשנויות שונות. הפרשנות המתבקשת והקונבנציונלית מכולן, תמצא בכך עוד עדות לניכור שחוו רבים מהעולים והמהגרים מברית המועצות לשעבר. לא מעט  נכתב  כבר על תופעת הניכור בין עולים לוותיקים. במחקרים, כמו אלה שמפרסם אגף המחקר במשרד לקליטת עלייה, מתוארת תחושה של חלק גדול מהעולים לפיה "החברה הישראלית מתייחסת אליהם באופן אדיש או שלילי". מדברים שם על  תחושות  של ניכור, חוסר שביעות רצון מחיי החברה, וירידה באחוז אלה שבטוחים שיישארו בארץ.[7]   רוב העוסקים בתחום מדברים על ניכור הדדי, ועל נטיית  העולים להתבדל וליצור קהילות הומוגניות משל עצמם. "מקור ניכורם של הרוסים מישראל אינו ב'בעיות קליטה', קלישאה שמדקלמים ללא מחשבה נושאי משרות ציבוריות ומנחי תכניות אירוח" כותבת למשל אילנה גומל , שעלתה לישראל מאוקראינה כבר ב-1978. "באופן כללי הצליחו הרוסים להשתלב באופן יוצא מן הכלל בכלכלה הישראלית. אבל נראה כי הפער התרבותי בין הצברים לעולים, במקום שילך ויצטמצם עם הזמן, מתרחב עוד ועוד, בה-בעת שהדור השני גדל במשפחות עולים רוסיות, כשהוא מנוכר ממולדתו ואינו בוטח בה."[8] לא ברור אם כן אם ועד מתי תמשיך שאלת הניכור בין עולי חבר המדינות לבין הישראלים הוותיקים להעסיק חוקרים במסגרות ממוסדות ופרטיות.[9]אולם התמונה שמצייר שומנוב, מזמינה גם פרשנות אחרת, לפיה ראוי לצמצם את מקומה של המדינה ולהרחיב את זו של הידידות.

חברה לפני מדינה

"ואם להילחם למען האמת/ זה לא מביך" שרים "החולמים מבבילון" ברוסית, "והאמת היא אחת בין שני אנשים/ולא מרגישים לבד אתה כשלידך יש קרובים". ואמנם, יחסי הקרבה ששוררים  בין חברי הקבוצה ניכרים לא רק במגע הבין-אישי אלא גם בתאום התנועה הקבוצתית שלהם בזירת ההופעות. כשהם ביחד נשכחות הצרות. אפילו פוטר, שחייו האישיים סבוכים בקשיים רציניים, מחייך כשהוא מוקף בחבריו.  העוצמה שטמונה באחווה המוצגת מהדהדת קולות שקראו להעדפת היסוד החברתי על פני היסוד המדיני והפוליטי. הפילוסוף מרטין בובר למשל ראה בהעדפת המדינה על החברה מעשה של המרת "ההתחברות בכניעה" ו"השיתוף  בשליטה". בובר אף עיגן  את דבריו באלו של  הסוציולוג האמריקני רוברט מוריסון מאק-איוור  (MacIver ):  "[אם] מזהה אתה את הסוציאלי בפוליטי, הרי אתה נכשל בשיבוש שאין כמותו, החוסם בפניך לגמרי את הדרך להבנה כלשהי הן של החברה והן של המדינה."[10]  ברוח זו ניתן להבין את הבחירה של שומנוב להשאיר את המדינה מחוץ למסגרת, כביטוי לכוחה של  ידידות לברוא מעין  "קוינוניה" Koinonia)), תוך צמצום מרבי של השפעות מבחוץ. [11]  "איש לא היה בוחר לחיות בלי ידידים" הבחין אריסטו, "אפילו יהיו בידו כל שאר הטובות" . [12]

סביר להניח שיחסי הרעות בין חברי הקבוצה, או ה"קרו"(Crew) בעגת רקדני הברייקדנס, לא נובטים רק מתוך אידיאל הידידות והשיתוף ביצירה אלא גם מהיותם בעלי אותה שפת אם, שאיננה שפת המדינה שבתוכה הם פועלים. במחקרים שסקרו עוז אלמוג ואיגור יבדוסין נמצא "כי הרוסים נוטים להזכיר את המושג "חברוּת גברית"(Mujzskaya drujba)  בנשימה אחת עם הקרבה עצמית, אחווה ורעות, אמון ונאמנות אין-קץ, עזרה הדדית בעת צרה ובכל מצב". לאור הפרופיל התרבותי שמשרטטים החוקרים מתפרשת האחווה של גיבורי הסרט פחות כבחירה חופשית בהעדפת היסוד החברתי על פני המדיני, ויותר כ"שארית" מתרבות המוצא: "גם בערכים בתחום היחסים הבין-אישיים ניכרים עקבות תהליך הסוציאליזציה הבסיסי בחברה הסובייטית, כלומר, מתח אינהרנטי בין המערכת המשפחתית לבין הסביבה החיצונית, בין החיים הפרטיים לבין החיים הציבוריים. הנאמנות, המחויבות והפתיחות מופנים כלפי המעגל הפנימי, האינטימי, הבלתי פורמלי, שמורכב מן המערכת המשפחתית וממספר קטן של ידידים וקרובים, בעוד שהסביבה החיצונית נתפסת כנשלטת על ידי אוריינטציות כוחניות, תועלתניות ומניפולטיביות". [13]ואמנם, מיקסר ופוטר, הדמויות המרכזיות בסרטו של שומנוב , נעים על הקו שבין  המשפחה לקבוצה, ועושים זאת במידה מרשימה של נאמנות ומחויבות.

"אמא תסתכלי עליי"

את אמו של מיקסר לא נראה בסרט אבל נבין את מצבה דרך השיחות שהוא מנסה לקיים עמה. שלוש פעמים נתבונן במיקסר מדבר אליה. בפעם הראשונה נביט בו מקרוב כשהוא שקוע בשיחת טלפון מתוחה,  שאותה יסכם לעצמו במילים "אני מדבר אליה והיא גמורה". לאחר זמן נצפה בו מהצד, כשהוא ניצב על מפתן חדרה, מפציר בה לשווא להסתכל עליו, לחדול מהשתייה, להתפכח ולתפקד. הפעם השלישית תתרחש לקראת סוף הסרט, שאז  הוא ידבר אל קברה. את אמו של פוטר לעומת זאת  נראה ונשמע. במהלך הסרט היא מדברת לא מעט, אליו וגם אלינו. למעשה מדובר בדמות היחידה בסרטו של שומנוב  ש"שוברת את הכלים", חורגת מהוראות הבימוי ופונה ישירות למצלמה. היא חסרת שקט, עצבנית ורגוזה. אימא של פוטר כועסת עליו, כועסת על עצמה וגם על החיים שבגדו בה: "חלמתי שבעלי יביא לי כסף הביתה ובבית יהיה נקי, האוכל מוכן והילדים במיטות. ככה דמיינתי את חיי אבל אתה רואה מה יצא. בסוף אני גרה לבד והוא מתעלל בי". פוטר נוהג בה בסבלנות ובהבנה. הוא מנסה כמיטב יכולתו לעזור לאמו המעורערת. על מצבה הפסיכיאטרי של האם  אנו לומדים מפי סבתו, שבביתה הוא מוצא מעט מנוחה.

הדרך שבה מתעד שומנוב את "משבר הסמכות ההורית" שכרוך בהגירה, מתאפיינת בשילוב ייחודי של ישירות ועדינות, חשיפה ואיפוק. [14] שילוב מעין זה נוכח למעשה לאורך כל הסרט ותורם לאיזון שנוצר בין  שני ציריו הדרמטיים: זה שעליו מתמודדים הגיבורים עם קשיי הקיום היום-יומי וזה שעליו הם מתקדמים לקראת אליפות העולם. המסך המאוזן של שומנוב לא נכנע – לא  ליסוד האטרקטיבי והמרהיב של סצנות הריקוד ולא ליסוד המלודרמטי והמכאיב של הסצנות המשפחתיות. שני העולמות הסוערים  נקשרים בחוטים עדינים ליצירת  תמונה מרתקת ומעוררת מחשבה.

המחשבה האישית שלי נדדה אל קטי ריבקין, חוקרת ויוצרת,  שהגיעה כילדה לישראל  מבלארוס. פעם שוחחנו על  הסדרה "אבודים", שבעיניה עוסקת במצב האנשים המכונים "מהגרים". אין באמת דבר כזה "הגירה", אמרה לי קטי.  הדיבור על הגירה יוצר רושם כאילו ניתן לעזוב שייכות אחת לטובת אחרת. אבל כשאתה עוזב,  לעולם כבר לא תרגיש שייך. לא באמת.  "אני מיואש וקשה לי להבין בגלל מה בדיוק"  שרים "החולמים מבבילון", "אולי מתגעגע יותר מידי והעצב לא עוזב אותי/ אני גר פה ולפעמים קשה לראות את אור השמש/ אבל הוא לא יותר חזק ממני/ אני אסתדר עם זה לבד".

——————————————————–

L.W Van Deburg, New Day in Babylon: The Black Power Movement and American Culture, 1965–1975 , 1

Chicago and London: University of Chicago Press,1992.

[2]https://en.wikipedia.org/wiki/Iyaric

[3]From http://www.urbandictionary.com/define.php?term=Babylon

4הקשר היהודי  של בוב מארלי והראסטפארי, יניב רבי מראיין את גיל בונשטיין, על הקשר שבין  יהדות וראסטפארי

http://judaism.walla.co.il/item/2720042

[5]Christina Zanfagna,"Building  'Zyon' in Babylon: Holy Hip Hop and Geographies of Conversion", Black Music Research Journal, Vol. 31, No. 1 (Spring 2011), pp. 145-162, Published by: Center for Black Music Research – Columbia College Chicago and University of Illinois Press

[6] ז'אן-פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, מצרפתית: עירן דורפמן, ירושלים: הוצאת כרמל, 2014.

[7]מתוך תקציר מחקרים של של אגף המחקר במשרד לקליטת עליה, שהתפרסם ב-2008  בעריכת רחל גינדין  ויהודית רוזנבאום – תמרי, עמוד 121  http://www.moia.gov.il/Hebrew/InformationAndAdvertising/Studies/Documents/mehkarim_book1.pdf

[8]אילנה גומל, אתם ואנחנו – להיות רוסים בישראל, כנרת, זמורה-ביתן, ע' 18.

[9]דוגמא לעיסוק הממוסד בנושא התפרסמה בספטמבר 2000 מטעם "מרכז מחקר ומידע של כנסת ישראל". מדובר בסקירת שיטתית של הספרות המחקרית בשאלת "היחסים בין עולי חבר המדינות לבין הישראלים הוותיקים והתפיסות ההדדיות שלהם".  את הסקירה כתבו נילי  אליאס, מיכל בר-אילן ירושלמי ושרון סופר, והיא כוללת "עובדות מחקר ומידע".   https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m00195.pdf

[10]   מרטין בובר, פני אדם, מוסד ביאליק: ירושלים, תשכ"ו, ע' 397.

[11] קוינוניה ( Koinonia) הוא מושג שמקורו ביוונית ומשמעו שיתוף, יצירת קשרים, לקיחת חלק, בנייה של עבודת צוות, ועשייה משותפת.  http://www.studylight.org/lexicons/greek/gwview.cgi?n=2842

או: http://www.biblestudytools.com/lexicons/greek/nas/koinonia.html

[12] אריסטו, אתיקה, תרגום יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן ירושלים: 1985, ע' 188.

[13]עוז אלמוג ואיגור יבדוסין, עולים מחבר העמים בישראל, פרופיל תרבותי, מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, 2008.  http://www.peopleil.org/topicSearch.aspx

[14]פרופסור יוליה מירסקי מבהירה את קשיי ההורות, ובמיוחד את אלו של האימהות שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר , במאמרה:  "אמהות מרוסיה בישראל", בתוך: אמיליה פרוני (עורכת), אמהות, מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009.