לא פה , לא שם

ספרו של אלבר קאמי, "הזר", נפתח בהצהרה 'היום אימא מתה. או אתמול, אני לא יודע'.  

ביום אחד לוהט באלג'יר איבד גיבור הרומן, מרסו, את אמו, אך עם לכתה אבדה גם משמעות קיומו ובאותו הרגע הפך להיות זר. אדם נהיה זר כאשר הוא מתייתם מאמו, מפרשת את הפתיחה של הרומן המכונן של קאמי ז'וליה קריסטבה, הסופרת, המסאית והפסיכואנליטקאית הבולגרייה-צרפתייה. הקריאה של קריסטבה את קאמי מהדהדת לאורך הצפייה בסרטה של מייסלון חמוד לא פה לא שם

שלוש גיבורות הסרט של חמוד זרות לסביבתן ונחשבות לחריגות בחברה אליה הן משתייכות – החברה הפלסטינית-ישראלית. נדמה כי שלושתן מיותמות מאם. הייצוג של האם בולט בחסרונו בסרטה של מייסלון, וכאשר היא נוכחת – בדמות אימא של סלמה – היא מסמנת בצורה ברורה את המסורת שממנה סלמה מתרחקת לאורך כל חייה. כאשר סלמה תביא את החברה החדשה שלה לביתה שבכפר תרשיחא, ותיתפס על ידי אימה נושקת לה בסתר, תהיה זאת האם שתכוון את האב, וכמעט תדרוש ממנו, לסטור לסלמה ולהשיב את בתה הסוררת למוטב. בכך נעקרת הבת מאמה בשלושה רבדים: נפשית, גיאוגרפית ומילולית. 

בהיעדר אם, חסר מודל לחיקוי ולכן נדרשת המצאתו. בסרט של חמוד הגיבורות ממציאות את עצמן ואת שפתן. במרחק הפיזי- מוחשי, התרבותי והקיומי שנוצר בין שלוש הנשים הצעירות לאם "הנעדרת", מתקיימת הזרות של שלוש הנשים, שנאבקות בדיכוי הפטריארכלי בתוך החברה הערבית. אך במרחב הישראלי–  כל ערבי הוא זר, ולפיכך שלוש הגיבורות זרות בתוך החברה שלהן, אשר זרה בעצמה לישראליות ולתרבות ההגמונית. על כן, המרד הוא גם בשפה – לא רק בשפתיים עם הסיגריה והליפסטיק השפה שהן דוברות היא שפה המובדלת משפת אמן. סלמה, לילה ונור, מרחיקות עצמן לא רק מרחק אסתטי מהמסורת השמרנית שהאם מסמלת עבורן, אלא גם יוצרות שפה חדשה והיברידית, המתנגחת בשפת אימן ומאתגרת אותה. 

Bar Bahar بَر بَحَرים יבשה בעברית

מייסלון חמוד יצרה בסרטה אוטונומיה נשית ערבית-פלסטינית, בתוך תל אביב הלבנה. נור, השותפה החדשה מאום אל פאחם, שמצטרפת לסלמה ולילה, מסומנת תחילה כ"אחרת" עבורן – היא עוטה עליה חיג'אב , אין לה מושג מה זה רייב, היא מאורסת ועתידה להתחתן בקרוב, ובינתיים שוקדת על לימודי התואר במדעי המחשב. אבל אז – בעקבות אונס שהיא עוברת על ידי ארוסה לעתיד – נור והבנות מוצאות וממציאות שפה משותפת. מעבר לסממנים החיצוניים שמבדילים ביניהן יש אמת אחת – הרצון למצוא את המקום שלך, לשלוט בגורל של עצמך ולא להיכנע למַכְּתוּבּ.

האוטונומיה הנשית שמייצרת חמוד בסרטה, גורמת לצופה לקלף את שכבות הייצוג של 'האחר' בקולנוע הישראלי.המעגל החברתי של סלמה ולילה מורכב מידידים גברים. הבולט ביניהם הוא הומוסקסואל מופגן, ערבי גם הוא, עוד "זר" שמקבל את מקומו הטבעי בממלכה הנשית המשוחררת. אבל לא רק על הפלסטיני ניתן להלביש את דמותו של 'האחר', כהרגלנו בקודש. בסרט של חמוד מסתמנים זרים נוספים – ישראלים. מלבד הזבנית ההיפסטרית בחנות יד שנייה, שמעקמת פרצופה לשמע "הערביות" שמפטפטות בחופשיות בחנות, ומנהל המשמרת ההיסטרי שמפטר את סלמה כי היא מדברת ערבית במטבח תוך שהוא צועק עליה "חאלאס!", הישראלי שתכירו הכי מקרוב בסרט הוא עורך דין בעל חזות מזרחית ושם משפחה כל-כך ישראלי – יונתן הלוי. עו"ד הלוי, שמתחיל עם לילה ומבקש ממנה לצאת לדייט אתו בתמורה לפשרה בבית המשפט, דוחק בה "לזרום" אתו. "מי יודע עוד מעט יהיה שלום" , אי אז עונה לו לילה את אחד המשפטים הנכונים עדי כאב שנאמרים בסרט:

 "ומה יקרה? נרד כולנו לרחובות לרקוד דבקה ביחד ?!" 

אין אהבה תחת הכיבוש. בסופו של דבר הלב של לילה נשאר שבור, גם זיאד, הבחור השקט ויפה התואר, שגורם לה לשחרר את סגור לבה ולהתאהב בו, מתגלה בהמשך כעוד נציג נאמן של המרות הפטריארכלית. הכיבוש לא נגמר במחסומים, בשטחים ובהתנחלויות. גבולות וחומות מקיפים את האישה גם בתוך"טריטוריה מוכרת" בטוחה לכאורה, ויהפכו במהרה לסורגי בית סוהר. 

In Between

השפה הערבית שבה מדברות שלוש הגיבורות בסרט היא שפה מעורבת, בדומה לשפת מהגרים או פליטים בגלות – השפה מנסה לחצות גבולות, לשבור מחסומים, ומאגדת בתוכה ערבית (על ניביה השונים), עברית ואנגלית במארג מושלם. את אותה היברידיות שבשפה המדוברת בסרט, ניתן לחוש גם בשפה הגרפית והסגנונית של הסרט. כתוביות הסרט עוצבו על ידי סאנא ג'מליה, שגם משחקת את דמותה של סלמה בסרט, בסגנון רועש וחתרני, ברוח חיי המועדונים וסצנת הפופ הערבי באירופה – כך שהכתוביות עצמן הופכות להיות אורות ניאון, צבעים זרחניים ודיסטורשיין לעיניים. גם אין זה מקרה ששם הסרט שבאופן רשמי מחולק לשלוש השפות עברית, ערבית ואנגלית, מתורגם בכל מדינה בצורה אחרת. בספרד שם הסרט הוא בין שני עולמות, באיטליה הוא נקרא חופש, סוררות, אהבה, ואילו בצרפת לא פה, לא שם נקרא: Je danserai si je veux, שזה בתרגום מילולי לעברית "ארקוד אם ארצה".

IMG-20170302-WA0001IMG-20170302-WA0003IMG-20170302-WA0002

(פוסטר הסרט ״לא פה לא שם״ באיטליה, ספרד וצרפת, באדיבות מייסלון חמוד, צילום פוסטר יניב ברמן)

מייסלון חמוד ממציאה את השפה הקולנועית בסרטה ומציגה את הפרשנות שלה למונח "שפת אם". שימת הדגש הרב על הדימוי החזותי והשפה בסרט, השימוש הפרובוקטיבי בסאונד ופס קול מקפיץ ובועט (מתובל בקולה הנוגה של כוכבת הפופ הלבנונית יסמין חמדאן), האינטימיות בין הגיבורות והמרחק בינן לבין משפחתם, מייצגים בעיני הן את הגבול והן את הגשר בין בת לבין אמה, ומעל הכול את ההכרה העמוקה בנחיצות הפער הזה ביניהן על מנת לקיים את הישרדותה של כל אישה באשר היא. 

לסיכום מציע הסרט לא פה, לא שם ייצוג של מגוון זרויות המהוות חלק משיח פוליטי-גלובלי, שהרלוונטיות שלו רק הולכת ומתחזקת בימינו. הסרט מחולק לשלוש מערכות שעוסקות במצב הקיומי של ה"זר". בחלקו הראשון של הסרט מתמודדות הגיבורות עם זרותן כנשים עצמאיות בתוך החברה הפלסטינית בישראל. בחלקו השני מסומנת הישראליות הזרה להן, שבה הן משולות כפליטות בעולם דובר עברית מנוכר וזחוח שסובב אותם. ולבסוף בחלק האחרון של הסרט, שלוש הגיבורות "גואלות" עצמן, בצורת המצאת שפה ועולם אוטונומי משלהן. בכך מסומנת בסרט פריצת הגבולות של החברה הפלסטינית, ולאחריה גם החברה הישראלית, ועם מעברה המתוכנן של סלמה לברלין, מסתמן הגבול הבא – אירופה. הזרות של חמוד ושל גיבורות סרטה, חורגת מתוך החברה הפלסטינית והישראלית וקורצת לעבר התמורות והשינויים החברתיים -דמוגרפיים המתחוללים בעולם המערבי כולו.  קריצה בעלת אופי פסימי ומדכא למדי, שגם נשקפת מפריים הסיום של הסרט, שמונצח בפוסטר. בפריים האייקוני הסוגר את סרטה של חמוד, מביטה כל אחת מהגיבורות לכיוון אחר, באותו מבט עייף ומיואש שיודע כי לחופש יש מחיר, ושלהן אין מקום לא פה – באדמת אבותיהם, ולא שם – בגלות המערבית הלבנה והשמרנית.  

מיטל אבוקסיס היא יוצרת קולנוע ,דוקטורנטית במחלקה ללימודי מזה"ת באוניברסיטת בן גוריון, ועורכת אחראית אוצרות דרום 2017. 

צילום: איתי גרוס