They're gonna put me in the movies
They're gonna make a big star out of me
We'll make a film about a man that's sad and lonely
And all I gotta do is act naturally

(רינגו סטאר – 1965)

פופ וקולנוע מקיימים ביניהם מערכת יחסים מיוחדת כבר 90 שנים. הם מנצלים זה את זה, ניזונים זה מזה, משלימים זה את זה, ועל הדרך גם מחבלים לא מעט זה בזה. המשיכה בין השניים חזקה. הקולנוע תמיד יזכור לפופ חסד נעורים. היה זה כוכב פופ שבזכותו הצליחו האחים וורנר סוף סוף לשדך – אחרי שנים של ניסיונות כושלים – סאונד לתמונה. עם השנים המשיכו שירי (וכוכבי) פופ להציל לא מעט סרטים מכליה.

הפופ מצדו חייב הרבה לקולנוע – בלעדיו אלפי שירים, והכוכבים שביצעו אותם, היו נמוגים ונעלמים מהזיכרון. רבים מהם חיים היום בזכות רגע ויזואלי ישן, שהוצמד לצלילים שלהם לנצח.

אבל גם המיזוג המוצלח ביותר בין פופ לקולנוע לא יכול לטשטש את ההבדלים העמוקים, התהומיים ממש, בין השניים. הפופ מהיר, עכשווי, מידי. אפשר לייצר שיר מצוין בכמה דקות. מספר האנשים הדרוש כדי להביא לעולם שיר מצוין הוא מצומצם ביותר. שניים, שלשה, לפעמים אחד. וכל העסק מסתכם בתוצאה סופית שנמשכת דקות ספורות. קולנוע , לעומת זאת, הוא מאמץ סיזיפי של שנים, של עשרות אנשים (לפחות), שמסתכם לתוצאה שנמשכת עשרות, ולפעמים מאות, דקות. אם פופ הוא סירת מרוץ, קולנוע הוא מכלית ענק (או אניית תענוגות). הסירה קטנה, זריזה, וסקסית, אבל האנייה האיטית מגיעה, כשמסעה מצליח, הרבה יותר רחוק.

מה קורה כשקברניט של סירת מרוץ עולה על אניית ענק ומנסה להשתלט על ההגאים? תשאלו את אלביס פרסלי. תשאלו את קליף ריצ'ארד. שניהם כיכבו בלא מעט סרטים שנתפרו בחופזה פופית כך שיתאימו לצרכיהם. התוצאה הייתה מעולה מבחינה כספית, אבל איומה מכל בחינה אחרת. גם אלביס וגם קליף (ועוד כוכבי רוקנרול רבים שהופיעו בסרטי קולנוע מאמצע שנות החמישים והלאה) לא שלטו בתהליך. הם התבקשו לבצע תפקיד קולנועי כשהם מנותקים מההקשר הכללי. לזכותו של אלביס ייאמר, כי בתחילת דרכו הקולנועית עוד ניסה להשפיע. הוא ביקש במפורש לא לשיר בסרט הראשון שלו (Love me Tender (1956, כשהוא מבין באינסטינקט פנימי כי אם יפצח בשירה על המסך, כל העסק יקבל מיד חותמת פופית לא רצינית שאי אפשר יהיה אחר כך להיפטר ממנה לעולם. זה לא עזר לו. תסריט הסרט הראשון שבו הופיע שוכתב כך שישובצו בו ארבעה שירים, ואלביס (שהיה, אגב, שחקן לא רע בכלל) – מילא אחר ההוראות. הוא אמנם הביע מורת רוח רבה לאחר שצפה בתוצאה, בעיקר על כך שצרחות הנערות באולם בכל פעם שהחל לשיר לא אפשרו לשמוע דבר, ולמעשה ניתקו שוב ושוב את הצופים מהסרט, אבל ההצלחה הפנומנלית בקופות הובילה לעוד ועוד סרטי נוסחה – שכל מטרתם היא למצוא תירוץ תסריטאי – קלוש ככל שיהיה – להופעה של האליל [i]. גם הסרטים של קליף ריצ'ארד היו כאלה, החל מתסריט סרט הבכורה שלו, (Expresso Boingo (1959. הסרט התבסס על מחזמר בריטי מצליח, שתיאר באירוניה סטירית את הצביעות של תעשיית הפופ. בגרסה הקולנועית נעלמה האירוניה לחלוטין, והסיפור השנון הפך לדרמה בנאלית, שכל סיבת קיומה היא לאפשר זמן מסך לאליל הבנות הבריטי.

כוכבי הרוקנרול היחידים שחמקו מהגורל העגום הזה היו הביטלס. כמו בכל שאר אגפי הקריירה שלהם – הם היו אלה שניווטו את הספינה. הם לא מיהרו לקפוץ למים הקולנועיים, וכשעשו זאת לבסוף, ב-1964, עשו זאת על פי תנאיהם. הם אלה שבחרו בקפידה את התסריטאים והבמאים של סרטיהם. והתוצאה הייתה, כמו שאר תוצרי הקריירה שלהם – איכותית ורווחית (אלבום פסקול סרט הבכורה שלהם, Hard Day’s Night – הרוויח פי ארבעה מרווחי הסרט). מאז הסיקסטיז מעט מאד סרטי קולנוע מוזיקליים, שתסריטיהם שזורים סביב שירי כוכבים, הצליחו לעבור את משוכת האיכות.

בתוך אלה פרינס הוא מקרה מיוחד. בניגוד לאלביס ולקליף, הוא שלט מהרגע הראשון בכל פסיק בקריירה שלו. גם בהשוואה לביטלס מדובר במקרה חריג, שכן פרינס היה גם המפיק והמעבד של האלבומים שלו. החוזה הראשון שלו עם חברת התקליטים WARNER BROTHERS היה חסר תקדים. הוא יכול היה למעשה לעשות מה שבא לו. לא היה לצדו לא ג'ורג' מרטין שיאזן אותו, לא הרכב נגנים שיעבד אתו את הצליל (הוא גם ניגן בכל הכלים), לא בריאן אפשטיין שינווט את התדמית ויעזור לקבל החלטות קריירה קריטיות. הוא לבדו שלט בכול. למשך מספר שנים לא מבוטל זה גם עבד. אחרי שניים שלשה אלבומי חימום, היכה פרינס את השוק האמריקאי שוק על ירך עם האלבום הכפול "1999" (1982). בשלב הזה כל מה שנגע בו הפך לזהב טהור, כלכלית וביקורתית – ופרינס החליט שהדבר הבא הוא סרט קולנוע בכיכובו. הסרט Purple Rain, שיצא ב -1984, הפך אותו סופית לאייקון הפופ הגדול של שנות ה-80, ולאחד מענקי הפופ של כל הזמנים. הסרט בוים על ידי במאי לא ידוע, אלברט מגנולי (ששימש זמן מה כמנהלו האישי של פרינס), ונשלט כמובן באופן טוטלי על ידי פרינס. עלילת הסרט נתפרה על פי מידותיו של פרינס, והיא מספרת בקווים גסים את סיפור חייו, תוך שהיא משבצת היכן שרק אפשר הופעות של האליל, כמיטב מסורת סרטי הרוקנרול. קולנועית, הסרט הוא לא פחות מאיום. משוחק רע, כתוב רע, קלישאתי ומטופש. אפילו הסְקר שלו רע. אבל שורת הלהיטים המוחצים הפכה את התוצר הסופי, למרות כל אלה, לשובר קופות ענק, ואת האיש שעמד מאחוריו למגלומן שעכשיו היה משוכנע שהוא באמת כל יכול. הביקורות הפושרות, בלשון המעטה, לא הדליקו אצלו שום נורת אזהרה – למרות שהן היו למעשה הסדק הרציני הראשון בקריירה שלו – שהייתה עד אז פחות או יותר מושלמת מכל בחינה.

זה היה רגע מסוכן. רגעים דומים לאלה, בהם ההצלחה מגדילה את התיאבון, ומפתה את הזולל לתת ביס הגדול מיכולתו – הכריעו מגלומנים לא מעטים בעבר. די אם נזכיר את נפוליאון (ורוסיה כאנלוגיה לקולנוע). לא רבים יודעים, אבל אחרי Purple Rain הוציא פרינס שלושה סרטים נוספים, שאותם גם הפיק וגם ביים. Under the Cherry Moon (1986), (1987) Sign o' the Time ו-(1990) Graffiti Bridge.

 PRINC

כרזת הסרט UNDER THE CHERRY MOON. במאי – פרינס (1986)

 

היו אלה שלושה כישלונות מהדהדים2 , הפעם גם כספית – והם אלה שהתחילו לבשר את קץ הקריירה המפוארת של יוצרם. כל אותן תכונות שעמדו בבסיס ההצלחה של פרינס, כוכב להיטי הפופ הסוליסט, מוטטו אותו כשיושמו על יצירה קולנועית תובענית ומורכבת של 90 דקות. קולנוע מוצלח, מסתבר, קשה מאד לעשות לבד, גם אם אתה גאון. שלושת הסרטים הנ"ל הכילו בתוכם כמובן לא מעט פנינים מוזיקליות נפלאות, כמה מהן הפכו לקלסיקות פופ של כל הזמנים (Sign of the Times, Kiss). מקרה מובהק של שלם הקטן משמעותית מסך חלקיו.

פרינס המשיך להקליט ולהופיע, ועד אמצע שנות התשעים עוד הצליח לייצר להיטים בינוניים, אבל המכירות הלכו ודעכו. כשהחל עידן נאפסטר ושיתופי הקבצים הפירטיים, במקום למצוא דרך לשתף פעולה עם העולם החדש, הפך פרינס לחשדן, עוין ופרנואיד, ופצח במלחמה דון קישוטית חסרת סיכוי כנגד הטכנולוגיות החדשות. לקח אחד שלמד בקריירה העשירה שלו יישם פרינס בכל זאת – מאז 1990 ועד מותו לא השתתף יותר באף סרט קולנוע.

———————————————————————————————————————————-

1 ב-1978, מעט אחרי שהתברר לדיוויד בואי כי הסרט "GIGOLO" (דיוויד המינג, 1978, גרמניה), בו הופיע כשחקן, הוא כישלון מהדהד, אמר הכוכב: "היו אלה 32 סרטי האלביס פרסלי שלי מגולגלים בסרט אחד"

Prince's new film, "Graffiti Bridge," should be bronzed immediately and delivered to Hollywood's Hall of Shamelessness, where it might draw bigger crowds than it's likely to at movie theaters once word gets out about how thoroughly execrable it is. By comparison, Prince's "Under the Cherry Moon," a Golden Turkey honoree just a few years back, looks like "Citizen Kane.

 Richard Harrington 
Washington Post
November 05, 1990

 

אודות הכותב