מאת: אור סיגולי

חריגותו של המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה בנוף הקולנוע הישראלי, ברורה לנו כבר מדקות הפתיחה שלו. את היצירה המקומית מאפיינים, לרוב, שני לוקיישנים עיקריים: נוף אורבני צפוף, או מרחבים פרושים צרובי שמש ומסנוורים. אבל סרט הביכורים של גלעד אמיליו שנקר, מתחיל במקום אחר לגמרי – יער חשוך ומלא צללים, שהירח הגדול מעליו נדמה שמסתיר יותר מאשר הוא חושף. כתוביות הפתיחה עם השמות הישראלים של הצוות והשחקנים הם היחידים שיכולים להסגיר שמדובר בהפקה ישראלית.

קשה לשייך את הסרט לז'אנר מסוים. הוא נע בין מתח לאימה לקומדיה ולדרמה פסיכולוגית, והסטינג שלו מזכיר סיפורים גותיים מאירופה הרבה יותר מאשר את הנרטיבים שכל כך מוכרים לנו מרוב הסרטים דוברי העברית. הטון של הסרט ממשיך להיות מסתורי גם כאשר הוא מתקדם. מאותו יער אפל אנחנו נלקחים על ידי מצלמה מרחפת למועדון אפלולי מעוטר באורות ניאון, כמו מסבאה אמריקאית מסרט ערפדים ישן, ולא רחוק ממנו ניצבות שתי נשים המנסות לתפוס טרמפ. איך הן הגיעו לשם ולאן הן הולכות אנחנו עדיין לא יודעים, ולא ברור אם מדובר בקורבנות שהלכו לאיבוד ומצאו את עצמן בסביבה מפחידה, או בעצם בחיות המשחרות לטרף. התשובה לכך, כפי שנגלה בהמשך, מורכבת למדי. למעשה, מדובר בשילוב של שתי האופציות.

Screen Shot 2017-06-08 at 11.22.13 AM

שתי הנשים, שאינן צעירות, מצליחות לדוג גבר שעבר עם מכוניתו בדרך, ולאחר שכנועים מצליחות לגרום לו להצטרף אליהן למסיבה. בשלב הזה החשש והבלבול שלנו גוברים, וקשה להחליט האם אנחנו רוצים בטובתן של הנשים המסתוריות או יותר מכך חוששים לגורלו של הגבר, על אף שהוא גס רוח. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה שומר את הקלפים קרוב לחזה ומשחק עם הציפיות שלנו, שעומדות למבחן בעיקר בשל ההתנגשות בין האווירה הכל כך לא ישראלית של הסרט, לבין השפה שמדברות הדמויות, ובשל נוכחותן של שתי הנשים, אותן מגלמות קרן מור וחנה לסלאו, שמייצגות בעצמן את הדיסוננס. שתי אלו, מהמוכרות והאהובות שבשחקניות ישראל, מוכרות יותר מעולם הקומדיה, זו שעל הבמה וזו שעל המסך הקטן, אך האפלה שעוטפת אותן, המסתוריות שבהתנהלותן, מייצרות קרקע לא יציבה לנו הצופים. החשדנות ללא ספק שולטת בכל אספקט, ושנקר הבמאי מנצל אותה עד כמה שהוא יכול.

המקום שאליו ייקחו שתי הנשים את הגבר אותו פיתו ימשיך לתעתע בנו בכל הקשור למה שאנחנו מצפים מהקולנוע המקומי. השלושה יכנסו לבית גדול, שנראה יותר כמו שנלקח מסיפור של אדגר אלן פה מאשר וילה ישראלית בפרברי העיר, ושם נקבל הצצה ראשונה למועדון הקריאה המונהג בידי אותה גברת ינקלובה משם הסרט, שאותה מגלמת שחקנית גדולה אחרת, ליאה קניג, אשר מייצגת עבור הצופה אצולה ישראלית (ואשכנזית) ותיקה. מסביב לשולחן גדול יושבים אורחי מועדון הקריאה ואורחותיו. גברת ינקלובה גוערת במאחרות ולאחר מכן פותחת רשמית את המפגש. וכאן נכנסת לסרט לראשונה התרבות העברית בהפתעה ובעצמה – הסיפור שיככב הלילה במועדון הקריאה הוא "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון. 

moadon

סיפורו הקצר והמפורסם של זוכה פרס נובל לספרות, אינו רק רמז מתרים על הבאות, אלא גם הופך את הסרט לעוף מוזר ושונה הרבה יותר משחשבנו בהתחלה, ומזכיר לנו דבר מה שלא דובר עליו עדיין – היעדרות הספרות מהקולנוע הישראלי. לא מדובר בעיבודים קולנועיים לסיפורת עברית (אם כי גם הם נדירים, יחסית לנוכחות של הספרות בתרבות הישראלית, כנראה בגלל מגבלות תקציב או בשל החשש לגעת ביצירות קנוניות, או אולי הכישלונות היחסיים של ניסיונות העבר), ולא בסרטים המציגים במרכזם דמויות של סופרים ומשוררים, כמו היורד למעלה של אלעד קידן (2016), אני, ביאליק של אביב טלמור (2012), הגננת של נדב לפיד (2014), יונה (2014) על חייה של יונה וולך מאת ניר ברגמן, או אולי הסרט הישראלי הנצפה ביותר העוסק בעולם הכתיבה, אביבה אהובתי של שמי זרחין (2006). מדובר בקשר בין שתי האמנויות, שהיה אמור להיות נוכח הרבה יותר, בהתחשב בחשיבות המילה הכתובה בשפה שלנו, שמלווה ומייצגת את התרבות שלנו שנים ארוכות.

לצורך ההשוואה, רק בשנה החולפת יצאו לבתי הקולנוע בארץ שני סרטים אשר הצביעו על החשיבות הרבה של המוזיקה המקומית למרקם החיים בארץ. הראשון היה הכול שבור ורוקד של נוני גפן, והשני היה מעבר להרים ולגבעות של ערן קולירין, ששילבו בעלילות סרטיהם את מוזיקת הרוק של שנות השמונים ואת שיריו של שלמה ארצי, בהתאמה. אל אלו אפשר להוסיף גם את "ג'נקשן 48" של אודי אלוני שהציג את מצבם של ערביי ישראל דרך שירי ראפ ומחאה. עם זאת, יצירות קולנועיות אשר לוקחות השראה מהכתבים של הסופרים הגדולים שלנו אין כל כך בנמצא. הופעתו של המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה, שאיננו מבוסס על סיפור, אלא משתמש בו כדי ליצור משמעות נוספת לעולם שלו, היא בהחלט לא דבר מה שכיח.

האדונית והרוכל פורסם לראשונה בשנת 1943. כמו הסרט החדש ויוצא הדופן שמנציח אותו, גם הוא היה ערבוב של ז'אנרים ושימש כאלגוריה שבמרוצת השנים שימשה כר פורה לדיונים רבים. במרכז הסיפור, רוכל יהודי בשם יוסף אשר מוצא את עצמו אורח של גברת נוצרייה שחיה בגפה באמצע יער, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים. אותו רוכל שם לב להתנהגות מוזרה מצדה, כמו למשל שהיא אף פעם לא אוכלת בנוכחותו. הסיפור מקבל תפנית אפלה במיוחד כאשר מתברר שאותה אדונית היא יצור דמוני שניזון מבשר בני אדם, וכאשר התשוקה שלה לבשרו של הרוכל גוברת עליה, היא פוצעת את עצמה ומביאה למותה.

הפרשנות המקובלת ביותר לסיפורו של עגנון היא שמדובר באלגוריה להתבוללות היהודית באירופה, והסיפור מעביר עליה ביקורת. יצירתו זו של עגנון הפכה לקנונית בתרבות העברית, זכתה לסרט טלוויזיה בבימויו של חיים גיל, וגם לאופרה מאת צרויה להב וחיים פרמונט. כמו כן, מחזה שנכתב בהשראתה על ידי עדה אמיכל ייבין, זכה גם לעיבוד בימתי בשם "פן אישן המוות" בשנות השמונים.

Screen Shot 2017-06-08 at 11.17.49 AM

גלעד אמיליו שנקר, בתסריט שכתב יחד עם יוסי מאירי, לוקח את האימה והגותיקה מסיפורו של עגנון, ומשתמש בהן כדי לומר דברים אחרים. נדמה שמה שבאמת עניין אותם במקור הספרותי הוא בכלל לא הדמות של הגיבור, הגבר היהודי, אלא של האדונית – אותה אישה מסתורית ורצחנית שתאוותה מביאה גם לסופה. בהמועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה אין אדונית אחת אלא כמה (במקרה או שלא, לתפקיד כולן לוהקו שחקניות המזוהות עם אשכנזיות, כלומר אירופאיות), וגם ביניהן יש היררכיה ברורה וכובלת. גיבורת הסרט, שאותה מגלמת, כאמור, קרן מור בהופעה מפתיעה למדי, נאלצת לעשות את הבחירה האולטימטיבית בין שייכות לבין אהבה. אבל יותר מזה – היא צריכה לקחת סיכון ולהחליט אם היא ממשיכה באורח החיים שלה, שלא עושה אותה מאושרת אבל מעניק לה ביטחון ויציבות, או הולכת בעקבות לבה ולראשונה בחייה נותנת לרצונותיה ותשוקותיה מקום. זה אולי לא נשמע כמו הקונפליקט המתוחכם ביותר אי פעם, אבל מכיוון שהעולם שבו מתנהל המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה כל כך אחר, האלגוריה מקבלת נופך מעניין ומקורי. יש לא מעט דרכים לקרוא את הסרט הזה, ואחת מהן היא לבחון את הדרך שבה החברה מביטה על נשים ומקטלגת אותן, אבל יותר מזה – הדרך שבה נשים בוחנות זו את זו, ואפילו נופלות קורבן לנקודת המבט הגברית, וההשלכות של כך.

העולם של הסרט הוא מטריארכלי לחלוטין. הגברים בו הם משניים ומשמשים לדברים פרקטיים בלבד (יש פה אלמנט אפל הרבה יותר, אבל זה יהיה כבר לחשוף יותר מדי). עם זאת, אפילו שהנשים הן בעמדות הכוח, עדיין קיים דיכוי המבוסס על גיל, מראה וסטטוס. כל הדברים שמאפיינים היררכיות פטריארכליות, מתקיימים במועדון הקריאה, ולעיתים אפילו חריפים הרבה יותר. הנשים שם נשפטות על פי יכולתן לפתות גברים, וכאשר הגיל או המראה מתחיל לשחק נגדן, יש להן חלון הזדמנות קטן מאוד להרוויח את מקומן סביב השולחן. זוהי נקודת מבט פסימית מאוד מצד שנקר ומאירי, כזו שטוענת שנשים תמיד יישפטו לפי קריטריונים חיצוניים בין אם על ידי גברים ובין אם על ידי נשים.

בתקופה שבה נעשה הסרט, שבה השיח על מגדר ונשיות הוא נוכח, מתעצב ומתעצם בכל יום, עולה השאלה האם יש משהו שאיננו תקין פוליטית בבחירה של שנקר ומאירי, שני גברים, לספר דווקא את הסיפור הזה, ולכן סביר שהם חושפים את עצמם לביקורת. זה משפט שלא היה נכתב לפני עשרים שנה ואפילו לא לפני עשר שנים, אך הדיון משתנה והשאלה האם הוא יותר או פחות סבלני היא שיח בפני עצמו. גם ההומור העצמי והקריצות של הסרט יכולים לשמש כחרב פיפיות, בהתחשב בנושאים כבדי המשקל שבהם הוא מתעסק. אבל גם אם המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה הוא סרט שמעמיס על עצמו המון ויורה לכיוונים רבים, יש בו אלמנטים רבים שהופכים אותו למקורי, רענן ומעיד על כך שהקולנוע הישראלי עוד יכול ללכת למקומות מוזרים ובלתי צפויים הרבה יותר משחשבנו.

אור סיגולי הוא אוצר מסגרת הטרום בכורות העלילתית של פסטיבל דרום, כתב ומבקר הקולנוע של "כלכליסט", וכתב ומשנה לעורך של בלוג הקולנוע "סריטה".

הקרנה: 15.6.17 | שעה: 19:00 | אולם: סינמטק 1

אודות הכותב