*צילום סטילס - ויקטור בזרוקוב

 

על מדינת הגמדים של יניב ברמן

אור סיגולי

אפילו הילדים הצעירים מבינים את המשמעות של שני מטוסי קרב שרועמים מעליהם בשמיים הכחולים של צפון הארץ. בשלב הזה כבר לא צריך להסביר להם כלום, ולכן אין הם מופתעים שכאשר הם שבים לביתם המוגן, הם רואים את אבותיהם עולים על מדים ויוצאים למערכה חדשה. כמו "החלילן מהמלין"  –רק הפוך. כל הגברים, ראשי המשפחות, נוטשים את העיירה כדי להגן על הגבולות, ומשאירים אותה לנשות העורף ולילדים. כך מפנה הבמאי והתסריטאי יניב ברמן את הלוח, ועליו מקים את סרט הביכורים שלו, מדינת הגמדים.
כל מי שגדל בסביבה דוברת עברית, סביר להניח שמזהה את האזכור בשמו של הסרט, ויודע כיצד ממשיכות מילות השיר שכתבה אלה אמיתן, "במדינת הגמדים". מארש המלחמה שהלחין יצחק לוי מתנגן כמעט באופן אוטומטי ואנחנו, כמו גיבורי הסרט, יודעים ש"הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה". האויב איננו ידוע, אזור המלחמה לא מוסגר, אבל ההתרגשות שבאוויר מדבקת. עם זאת, כמו עבור הגמדים בשיר, כך גם לילדים בסרט, המלחמה היא משחק, וההתלהבות מהנשק ומהקסדות יש בה מן הקריצה והחיוך. ההבדל הוא שבשיר אין נפגעים, ובסוף הקרב הגמדים הולכים לישון כאילו דבר לא קרה. בסרט – זה מעט אחרת.

התבגרות ומלחמה אינם נושאים זרים לקולנוע הישראלי, ולעתים אפילו שודכו יחד. עם זאת, מדינת הגמדים, לוקח את שני המוטיבים האלו ומעניק להם משמעות שונה מזו המוכרת, הוא הופך אותם על פיהם ומציג תמונת מראה מעוותת שמפשיטה את האתוס שנבנה עד כה.
סרטי התבגרות עיקרם להראות תהליך של התפכחות, של איבוד תמימות, אבל הקטרזיס שלהם משיב אותם חזרה להרמוניה. הוא מראה את העולם על כל מגרעותיו אבל גם מוצא בו את היפה והעדין שנוכח בו בכל רגע. כמובן שמאז הספר "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, נחשף לנו גם הצד השני, זה שטוען כי יצר האדם רע מנעוריו, וכאשר היא מופשטת מכללי החברה, גם הנפש הטהורה ביותר תושחת. בקולנוע ראינו דוגמאות לכך בסרט לבן של מיכאל האנקה, ובאני מכריז מלחמה מארה"ב.
גיבוריו הצעירים של מדינת הגמדים נמצאים בתפר שבין שני אלו. מצד אחד הם ברובם גדלים בבתים אוהבים שלא חסר בהם דבר, אך מצד שני, המלחמה לוקחת מהם חלק משמעותי מהחינוך שלהם, ובהיעדר האבות מהסביבה, הם נותרים למצוא בעצמם, בגילם הצעיר, את הגבול בין רע לטוב.

כמו ב"בעל זבוב", גם בסרטו של ברמן יש מפלצת. יצור מסתורי שלא נראה לעולם, אבל משנה את חייהם של הילדים ומוציא בהם את הצדדים הקמאיים והאלימים יותר. בספרו של גולדינג החיה המאיימת מסתתרת עמוק בתוך היערות של האי האבוד, ובסרט הישראלי היא נמצאת במעמקיו של בור שאיבה ישן בשדה הסמוך לעיירה. הילדים של מדינת הגמדים בטוחים שכל עוד יאכילו אותה וידאגו לה לא יאונה להם כל רע. בתקופה כל כך מבולבלת כמו זו של הילדות, בוודאי בכזו שמוכתמת במלחמה, פונים הצעירים לכוח חיצוני שישמור עליהם, שיבטל את הכאוס מסביב. ויום אחד, כאשר הם באים לבדוק מה שלום המפלצת, שלעולם לא נדע אם היא פרי דמיונם או לא, משהו אחר מגיח מתוך המבנה הנטוש, וכאן מקבל הסרט רובד נוסף, שממשיך קו מעניין של סרטים ישראלים אחרים מהזמן האחרון.

באותו בוקר גורלי של עלילת מדינת הגמדים, עומדים הגיבורים הקטנים מול איום פחות ערטילאי מזה של המפלצת, אך מוזר להם לא פחות. שני חיילים צעירים, זרים למקום, החליטו להסתתר במבנה עד שיבואו לקחת אותם חזרה לביתם, הרחק מהחזית. נציגי הצבא היחידים בסרט הם שני חיילים מבולבלים, עריקים, שברחו מהקרב המתחמם.

האתוס הצבאי הוא אחד הבולטים והמוכרים ביותר בקולנוע הישראלי, תוצר, כמובן, של החברה ממנה הוא נובע. הקולנוע שלנו התעסק בירוקי המדים במהלך כל שנות קיומו, אך בשנים האחרונות אנחנו עדים לשוני ביחס אליו. בשנות השמונים התרכז הקולנוע הישראלי באימת החזית, בסרטים גבריים וקשוחים שהציגו את המלחמה במלוא אימתה כמו שתי אצבעות מצידון ועונת הדובדבנים, ובאלף הנוכחי הוצג לנו הלוחם כגיבור רגיש אשר מנסה לאזן בין האחריות שניתנה לו לבין מערכת הערכים שלו – כמו בטרילוגיית לבנון של תום העשור הקודם: בופור, וואלס עם באשיר ולבנון, (אליהם אפשר להוסיף גם את רוק בקסבה מ-2012). עם זאת, מאז תחילת העשור האחרון נדמה שהסרטים הישראלים לא מפחדים להראות את החייל שעד כה נמנענו מלהישיר אליו מבט: זה ששם את עצמו לפני המערכת, זה שפוחד, זה שרוצה להיות בכל מקום אחר, ויותר גרוע – זה שמרגיש נבגד ומוזנח.
צה"ל, כפי שהוא משתקף בקולנוע כיום, מופשט מהקדושה שהוענקה לו על ידי היצירה הישראלית בעבר. בשנים האחרונות יכולנו לראות חמישה סרטים של יוצרים מקומיים, ותיקים כחדשים, שמראים כיצד הצבא כמערכת גם יכול לרמוס את הגיבור שהוא ניסה לברוא. הבודדים של רנן שור משנת 2009, מקום בגן עדן של יוסי מדמוני משנת 2013, חדר 514 (2012) של שרון בר זיו, ומהשנה החולפת פרדייס קרוז, של מתן גוגנהיים, וטוביאנסקי, של ריקי שלח – כולם הביאו למסך סיפורים מעוררי אי נוחות על דמויות שרצו לתת את חייהם לצה"ל. אבל צה"ל לאחר שהשתמש בהם, הזניח אותם והותיר אותם להתמודד עם פצעיהם לבד. עדות של שלומי אלקבץ, הלך רחוק יותר, והביא מונולוגים של אנשי צבא הכיבוש אשר חושפים לנו את העוולות והטירוף שנמצאים ממש קרוב אלינו אך רובינו לא יודעים עליהם דבר.

לעומתם, היו גם סרטים שבכלל ויתרו על כל מיתוס הגבורה הנלווה לדמות החייל הישראלי. התגנבות יחידים של דובר קוסאשווילי משנת 2010, המבוסס על ספרו של יהושע קנז, נסב על טירונות כלל צה"לית בשנות החמישים והראה את הצד המוסתר והאומלל של דמות החייל. בסרט תקופתי אחר, לוויה בצהריים של אדם סנדרסון, שגם הוא מבוסס על ספר –מאת ישעיהו קורן, משובצת בשולי העלילה קבוצת חיילים בראשית ימי המדינה הנמצאת במהלך תרגיל, והיא מוצגת במלוא עליבותה וחוסר ההרואיות שבה. קומדיית האימה של בועז ארמוני, מסווג חריג, הייתה מוקדשת כולה למאבטחי מתקנים אשר מוצאים את מותם בזה אחר זה על ידי איום מבפנים. גם הקומדיה הרומנטית ילד טוב ירושלים (2016) מערערת את דמות הלוחם האמיץ, כאשר גיבור הסרט מגלה שאביו, שחרף נפשו במלחמה, היה יותר סוחר סמים מאשר איש קרבות מעורר כבוד. כל זאת אפילו מבלי להזכיר את הלהיט הגדול האחרון של הקולנוע המקומי, אפס ביחסי אנוש, שהופך בסיס של חיל האוויר לקרקס אבסורד.
ככל שיוצרים חדשים מצטרפים לשורות העשייה בקולנוע הישראלי, כך יותר ויותר אתוסים מתנפצים, והניסיון לשמור על קדושת הלחימה וקדושת צה"ל הולכת ומתפוגגת. נבחרי הציבור היושבים בכנסת יכולים לנסות להגן בגופם על הסכר, לדרוש בקולי קולות ולשלהב המונים, אבל הסדקים כבר גדולים מלהתעלם. התמונה המתקבלת מהקולנוע הישראלי העכשווי מציגה טשטוש של הדברים, ומראה שאמון שנסדק לא בקלות יוכל להתאחות.

החיילים של מדינת הגמדים מרגישים קשוחים ויכולים להפחיד את הילדים בסרט, אבל במהרה היוצרות יתהפכו, והם יהפכו לניצודים. הם יגלו שאולי החזית מפחידה, אבל היא לא האיום היחיד, אלא דווקא הדור שבא אחריהם, אלו שכנראה יהיו חיילים בעתיד, הם אלו שיהתלו בהם וישברו אותם.

עם זאת, מדינת הגמדים אינו מייצר הבנה ברורה מי הטוב ומי הרע. החיילים העריקים לא רק  שאינם האיום היחיד על הילדים, הם גם פגיעים ומעוררי חמלה. בנוסף אליהם, נערים אחרים שרודפים אחרי גיבורינו הילדים ברחובות העיירה שבה הם גרים, איומים לא פחות מאותם עריקים שנקלעו למקום. האלימות אינה נותרת מחוץ לגדרות ולשדות, אלא מגיעה גם מבית. נדמה שכולם בסרט מונעים מתוך פחד, מתוך איזשהו ניסיון נואש ולא פרופורציונלי להגן על טריטוריה, מבחוץ ומבפנים. ארבעת גיבורי הסרט גם הם אינם חפים מפשע, וכבר בדקות הראשונות של הסרט מתעסקים בציד, בהרג של חיות בר, על מנת להאכיל את אותה מפלצת רדומה, שמי יודע מה יקרה אם תתעורר ותחליט להשתולל. הסרט בונה שכבות של חברה ישראלית שאין בה אף אחד שאינו נמצא במצב תמידי של חשש, של רדיפה. לא הדור הצעיר, לא האימהות היושבות ומחכות ובבטנן הדור הבא שייוולד לאותה מציאות, ובטח לא החיילים שתפקידם הוא לשמור ששום דבר לא יפלוש פנימה.

בסופו של הסרט הישראלי החדש, מצליחים הילדים במשימתם להגן על שלהם, המלחמה מסתיימת, והאבות חוזרים בריאים ושלמים לביתם ולמשפחתם. על פניו, הסדר בא על כנו, והמפלצת שוב מפויסת. אבל זאת רק מראית עין. היא, הרי, לא הלכה לשום מקום. היא עדיין שם, והיא אולי תתעורר שוב ברגע שמשהו אחר יפריע את שלוותה. שורשי הפחד והאלימות כבר נטועים היטב, הם כבר חלק ממארג החיים, וזה, בשונה מפולש מבחוץ, לא באמת יכול לעזוב לשום מקום.

אודות הכותב