סלינה והילדים הטובים

האחריות האישית כקץ הנעורים בקולנוע של סלינה מורגה

מאת איציק רוזן

נערה צעירה, יפה ומלאת חיוניות נכנסת לחדר המקלחת. מאחוריה עומד נבוך נער צעיר, נעים למראה ומלא חיוניות אף הוא. הנער עומד במקומו ומאזין לזרימת המים, מסתכל פנימה לחדר המקלחת בסקרנות. הנערה אינה נראית אך קולה נשמע, והיא מזמינה אותו להיכנס. שני הצעירים לבושים בתלבושת בית-ספר אחידה אך זה לא מפריע למתח המיני שאופף את הסצנה. כבר בתחילתה אנו יודעים שהמקלחת אינה שלהם וכי אף אחד מהשניים אינו מתגורר בבית בה היא נמצאת. זה בעצם בית מגורים שאליו פלשו במסגרת חיפושיהם אחר ריגושי נעורים – אך זה לא מאפיל על הסיטואציה, רק מעצים אותה. הנער נכנס למקלחת בצעדים כושלים. הוא מתייצב מול הדלת הסגורה של תא המקלחת ופותח אותה, מוכן לחזות בעירומה של הנערה. לפתע הנערה מסתערת עליו מאחור ודוחפת אותו פנימה, תחת זרם המים. הנער מושך אחריו את הנערה. שניהם מתקוטטים כמה שניות, צוחקים. בשלב מסוים, שפתותיהם נפגשות. בעדינות. בתום. בטוהר לב.

סצנה זו, מסרטה של סלינה מורגה שבוע לבד (2009), ממחישה את האופן שבו הבמאית תופסת את גיל הנעורים בחברה הבורגנית של ארגנטינה הפרברית והמנומנמת. מצד אחד מדובר בצעירים המבצעים פשע – הסגת גבול ופריצה. אמנם זהו פשע מינורי, שבו אף אחד לא באמת נפגע והוא מלכתחילה נעשה מתוך ניסיון להפיג שעמום בורגני, יותר מכל דבר אחר, אבל זה עדיין פשע. במקביל, מורגה מראה את הנערים הללו כיצורים עדינים, יפים, נקיים וללא רבב. ילדים תמימים, חופשיים ממכאובי העולם. מיניותם כבר נוכחת – וזה אך טבעי – אך זו מיניות זכה, תמימה מאוד.

סרטיה של מורגה עוסקים בעולמם של הצעירים. ניתן גם לראות כיצד הגוף הצעיר נמצא במרכז העדשה ומקבל המון תשומת לב ויזואלית. גיבוריה מצודדים, מלאי חיוניות ועונים על אתוס היופי של תרבות המערב. לפיכך, ניתן אולי להסיק שמורגה מתייחסת בצורה פטישיסטית לגיבורי סרטיה. אך בחינה מעמיקה ונרחבת יותר של הסרטים מראה שלאו דווקא כך הם פני הדברים. כמו בשבוע לבד, גם בסרטיה אנה והאחרים (2003), בית ספר נורמלי (2012) והצד השני של הנהר (2014]) הגיבור האמתי הוא הנעורים עצמם, אותן שנים פורמטיביות, שבהן הכול אפשרי ושום דבר לא מתאפשר בעת ובעונה אחת. הנעורים מוצגים כחרב פיפיות, כשהחופש המאפיין אותם הוא כביכול מוחלט אך חומות בית הכלא המטפורי שבולמים את האדם הצעיר – משפחה ושתלטנותה, חברה ולחציה, מיניות וראשוניותה, בית ספר והיותו שדה קרב אכזרי – ניצבים מול הנעורים כסורגי פלדה. סרטיה של מורגה מרבים לבטא את הדיאלקטיקה הזו בין הערגה לאותו סוג של חופש שמאפיין את גיל הנעורים והמכשולים המוצבים בפני חופש שכזה.

שבוע לבד מציג קבוצת ילדים שננטשו ע"י הוריהם הפוחזים וחסרי האחריות, שיצאו לנופש. הם הושארו להיות מטופלים ע"י אומנת ומנהלת בית צעירה, בעצמה לא כל כך רחוקה בגילה מחלק גדול מהילדים עליהם היא אמונה לשמור, בטח ובטח לא מבחינה מנטלית; בהתנהגותה ובהחלטותיה היא מפגינה את אותו סוג של אימפולסיביות, תלישות וחוסר אחריות שמאפיין את הילדים, מה שהוביל אותה להיות אם חד-הורית מהיריון לא רצוי. הילדים בשבוע לבד הם "ילדים נטושים", תוצאה של התנהגות חסרת אחריות. אמנם גם הילדים עצמם אינם אחראיים (הם פורצים לבתים, גונבים רכבים, שותים לשוכרה), אך מורגה מציגה אותם כמושא לגלוריפיקציה וכיצורים יפים, תמימים ונשגבים. התנהלותם נטולת העכבות של חבורת הילדים בשבוע לבד יכולה להיתפס כמעיין פנטזיה של מורגה הרואה בתלישות, בגחמנות ובהתנהגות הבלתי אחראית שמאפיינת את גיבוריה הצעירים כביטויים של אידיאל הנעורים האולטימטיבי.

גם בסרטה התיעודי של מורגה בית ספר נורמלי, שעוסק בשילוב בין חיי היום-יום של הנוער הארגנטינאי הבורגני לבין האובססיה של החברה הארגנטינאית עם פוליטיקה, הקונפליקט בין נעורים ואחריות בא לידי ביטוי. סרט זה ממוקם במרחב הטבעי ביותר לצעירים – בין כותלי בית הספר. בשלב מסוים מצלמתה המשוטטת של מורגה, שנוקטת בסרט בגישת "זבוב על הקיר" ומתעדת את התלמידים, מוריהם ומשפחותיהם מבלי להתערב כלל בנעשה ומבלי להנכיח את מצלמתה, מתמקדת במערכת בחירות לנשיאות מועצת התלמידים של בית הספר. סיטואציה קונפליקטיבית באופן אינהרנטי זו מציפה לפני השטח את הפרדוקס שנכפה על תלמידים צעירים אלה ועל הנעורים כרעיון וכאידיאל באופן כללי – פרדוקס שמערער על העיקרון שמאחורי להיות צעיר וחופשי: עול האחריות.

בית ספר נורמלי בא להראות מעין מצב אבסורדי מבחינה חברתית-פוליטית, מצב שאותו מורגה תופסת כלא ממש רגיל או טבעי; מורגה ממחישה כיצד מערכת חינוכית-ממלכתית "כופה" במידה מסוימת על נערים ונערות לקבל על עצמם עול אחריות שאיננו אורגני להם. בגיל שבו החופש לעשות ככל העולה על רוחם אמור להיות העיקרון המקודש ביותר, מורגה מראה כיצד מערכת החינוך הארגנטינאית יוזמת, מארגנת ומוציאה לפועל שיטה שמכריחה צעירים להתבגר באופן מואץ, אולי אפילו משוקץ. זהו שורש הביקורת בסרט בית ספר נורמלי, ביקורת שנובעת מהתפיסה של מורגה את הנעורים כדבר נשגב שהחופש המוחלט בהם הוא ברכתם-קללתם. כמובן שאין מי שיכול להבין בצורה עמוקה רעיון שכזה כמו החברה הישראלית עם הדומיננטיות המוחלטת של כור ההיתוך הצה"לי שנמצא במרכזה.

באחת הסצנות של בית ספר נורמלי מתקיימת התכנסות כללית של תלמידי בית הספר לקראת הבחירות למועצת התלמידים. מול ערב-רב של תלמידים ותלמידות עומדת קבוצה של שלושה בני תשחורת, שני נערים ונערה, תלמידי כיתה י"א ונציגיה של אחת ה"מפלגות" שרצות למועצת התלמידים. בימים כתיקונם השלושה הם חבריהם לספסל הלימודים של היושבים מולם. אבל עתה, במעין פתוס מקרטע ורטוריקה ממלכתית המאפיינת נבחרי ציבור יבשושיים ולא צעירים בשנותיהם ההוללות, השלושה מנסים להציג את העיקרון שמנחה את ה"קמפיין" שלהם בפני ה"אלקטורט" היושב מולם. טיעונם המרכזי – על התלמידים לבחור בהם, שביעיסטים תלמידי י"א, ולא במפלגת השמיניסטים שרצים למועצה שכן אלו יעזבו את בית הספר בתום השנה וישאירו אחריהם ואקום שאותו יצטרכו למלא בבחירות נוספות.

אחד הנערים, שלא פצה את פיו במשך כל המעמד אף מרחיק לכת ומפנה את קהל הנוכחים לעובדה שאנשים "מסוימים" דורשים מהם "להצביע באחריות" – בכך הוא מרמז בזלזול לססמת הבחירות של המפלגה המתחרה. בכישרון רטורי שלא היה מבייש מועמדים לנשיאות ארגנטינה כולה, מכריז המועמד הצעיר "הצביעו בשביל אחריות, הצביעו בשביל מחויבות, הצביעו בשביל ייצוג הולם" וקוצר גל של תשואות. מיד אחריהם עולים לשאת דברים שלושת חברי "המפלגה השלטת" בראשות סנטיאגו, הנשיא המכהן של מועצת התלמידים. אותו סנטיאגו מתחיל לנאום על חשיבות ההשתתפות בבחירות, על הצורך לקחת חלק בחיים הפוליטיים בבית הספר ועל האופן בו אלו עוזרים בגיבושה של התודעה הסוציו-פוליטית של התלמיד. זהו סוג או טון דיבור שאינו מאפיין נער בן 18, יהיה עסקן פוליטי בהתהוות כמה שיהיה.

כל הסיטואציה הזו נראית כמו משחק מופרך, תיאטרון של האבסורד, שהמשתתפים בו הם אנשים צעירים וזבי חוטם. מהר מאוד האינטראקציה בין הצעירים נהיית מלוכלכת ומתלהמת כשהאשמות על הטחת רפש וקיומה של "פוליטיקה מולכלכת" מתחילות להישמע. סצנה זו ממחישה כיצד שיח פוליטי הוא במהותו יצרי, מתלהם, נפוח וכבד ראש. אנו כצופים מורגלים לראות אנשים בוגרים, בדרך כלל פוליטיקאים משופשפים ולכאורה מנוסים, מנהלים שיח שכזה סביב נושאים בטחוניים-חברתיים-מדיניים כביכול גורליים. אלא שבסצנה זו המשתתפים והמתלהמים הם תיכוניסטים יפים, חיוניים ורהוטים הנמצאים בשנות נעוריהם שלא ישובו ו"מבזבזים" אותם על משחקים של גדולים. סצנה זו ממחישה את אחת התמות המרכזיות בסרטיה של מורגה: כיצד המחיר של קבלת אחריות הוא אובדן החירות שבלב הנעורים וגרוע יותר – אובדן תום הנעורים. שכן אליבא דה מורגה, לאהכוח משחית אלא ההכרח לשאת בעול האחריות.

כבר בסרטה הארוך הראשון אנה והאחרים שיצא ב-2003, מורגה מתמקדת בנושא האחריות האישית. אנה, גיבורת הסרט, היא צעירה יפה ותלושה שלא מוצאת את עצמה ונראה כאילו גם לא מתכוונת למצוא את עצמה למרות דרישות סביבתה. להבדיל מהנערים והנערות הפוחזים בשבוע לבד או הצעירים חדורי להט מטרותיהם הפוליטיות בזעיר אנפין בבית ספר נורמלי, אנה נראית כמו אחת שלא ממש רוצה משהו חוץ מלשוטט חסרת מעש במרחב החדש-ישן – עיר הולדתה פראנה, ולפטפט את עצמה לדעת עם חברים ישנים-חדשים. "אני אבודה" אומרת אנה לאחת מחברותיה, בת כיתתה שכיום היא אשת איש ואם גאה, בסצנה שבה הן דנות בקשיים של להיות במערכת יחסים למול הקשיים של להיות לבד. אנה אמנם מודה שהיא אבודה וחסרת דרך, אך הודאה זו נאמרת עם חיוך שבע רצון, כאילו אובדן דרך זה אליו מתייחסת אנה הוא בעצם הדרך שלה להיות חופשייה. שוב – תמת הימנעות מאחריות אישית כאסטרטגיה לחופש ושימור הנעורים באה לידי ביטוי. אנה נמנעת באופן פתולוגי מאחריות אישית כי זו הדרך שלה להישאר חופשיה, ומורגה מסמנת את נעוריה הנשגבים – כמו כל גיבוריה, גם אנה היא צעירה יפה ומקסימה – כאידיאל שהדרך היחידה לקיים אותו היא לחסוך ממנו את עול האחריות האישית.

אך גם בסרט זה, הבחירה באחריות היא בלתי נמנעת. לאורך כל חציו השני של הסרט אנה מתחילה בחיפוש אחרי מריאנו, שבו היא רואה מועמד יותר מהולם להיות בן זוג רציני ושאתו עתידה כאשה בוגרת הוא ודאי. מלוּוה במתיאס, ילד קטן שגר בשכנות לאותו מריאנו, אנה מאתרת את הגבר המיושב ועוקבת אחריו ברחבי העיר. בסיקוונס ארוך אנו רואים את אנה נוסעת ברכבה בעקבות מריאנו. מתיאס יושב משועמם לצדה. היא משחקת אתו משחקים ילדותיים, משכנעת אותו להישאר אתה עוד קצת באוטו ומבטיחה לו שהנה-הנה היא ניגשת לדבר עם מריאנו. במשך זמן ארוך היא איננה מסוגלת. אנה יודעת שלהיפגש עם מריאנו יסתום את הגולל על חירותה ואולי אפילו יביא קץ לנעוריה. אך כשאפילו למתיאס נמאס מהססנותה של אנה ומחוסר יכולתה לפעול והוא פשוט קם והולך, אנה עושה את המעשה, מחליטה את ההחלטה ונכנסת לדירתו של מריאנו ולעתיד לא ידוע, שבו היא לכאורה נפרדת מחירותה ומוותרת על נעוריה, שעליהם שמרה מכל משמר תוך הימנעות טוטלית מאחריות אישית. עם בחירה בוגרת ואחראית זו מגיעים חירותה ונעוריה ככל הנראה לקיצם.

נרטיב שמסתיים עם בחירה חופשית באחריות אישית מאפיין גם את המהלך העלילתי של סרטה האחרון של מורגה הצד השלישי של הנהר שיצא ב-2014. הסצנה הראשונה של הסרט מתמקדת בהצגתם של זוג הורים המנהלים אורח חיים הרסני, במיוחד לילדיהם; האבא חורחה, רופא מכובד בעל קשרים מפוקפקים, הוא ביגמיסט שמנהל חיי משפחה כפולים. מצב בעייתי מוסרית זה גורם לכך שהוא מזניח את שתי המשפחות שלו. אל אשתו הראשונה ואם ילדיו הראשונים, חורחה מתייחס כאל שפחת מין, דבר שבא לידי ביטוי בסצנת פתיחה מעיקה, שבה האישה, במקום לטפל בילדיה המוזנחים, מסתגרת בחדר השינה עם בעלה המנוכר על מנת לספק אותו מינית. באופן כללי, חורחה מתייחס אל בית משפחתו הראשונה כאל מעין חצר מלוכה ואליו הוא מגיע על מנת שיספקו את כול רצונותיו ומאווייו – המיניים, היצריים והרגשיים.

גם במשפחתו השנייה, אתה הוא מבלה את רוב הימים, חורחה מתעלל. זה בא לידי ביטוי ביחס שחורחה מעניק לבנו הקטן, אשר מתלווה אליו בביקוריו אצל משפחתו הראשונה ופעמים רבות פשוט ננטש שם. מי שנדרש לטפל בילדון הוא ניקו, הבן הבכור של חורחה שאחריות כבדה מונחת על כתפיו הצנומות. גם כאן, וכפי שזה בא לידי ביטוי בכל סרטיה של מורגה, דור ההורים הנו מעיין נוכח-נפקד, בין אם מבחינה פיזית או מבחינה מוסרית. והילדים הם ילדים נטושים, בין אם מילולית או רגשית.

דמותו של ניקו בהצד השלישי של הנהר, עלם חמודות שנעוריו עושים עימו חסד, צעיר נאה בעל עיני אייל גדולות ובהירות ולהן מבט חודר, מסומנת ע"י מורגה כאחראי היחיד. בנוסף למתן סעד נפשי לאמו המעורערת – אותה אישה שנזנחה לטובת אישה אחרת ובכל זאת מוחלת על כבודה ומתמסרת לתאוותו של האיש שנטש אותה – וטיפול יום יומי שוטף באחיו הצעירים, ניקו גם נדרש לטפל בחווה שבבעלות המשפחה. הסרט מציג את ניקו כ"מבוגר צעיר" (young adult) שמתהלך במרחב הקולנועי בדכדוך תמידי, נטול כל חדוות נעורים. שכן שמה שגוזל ממנו את אותו Joie de vivre האינטגרלי כל-כך לשנות הנעורים שלו היא אותה אחריות כבדת משקל אליה הוא נדרש על ידי הוריו הלא מתפקדים.

כשניקו נשאב לעולמו הקרימינלי של האב, התפתחות שמוסיפה אלמנט של אלימות שלוחת רסן לחייו, האחריות שלו לסביבתו, ובעיקר למשפחתו, נהיית קשה מנשוא. וברגע שאביו, שכבר מובן לכולם כמה השפעתו על ניקו רעה, מניח אקדח בידו הנרעדת, ניקו מבין שעליו לעשות מעשה. בסצנת הסיום של הסרט אנו רואים את ניקו עוזב את בית משפחתו באישון לילה, מתגנב לגבול עיירת מגוריו וקופץ על משאית שלוקחת אותו רחוק-רחוק ממשפחתו ומעול האחריות עליה. ניקו מבצע אקט של בחירה חופשית שגם היא מבטאת אחריות שהוא עתה נושא בעולה, אך זוהי אחריות שהוא לוקח על עצמו ועל עתידו. בסיום דרמטי זה, שבו אנו רואים לראשונה את ניקו "משחרר" ואפילו עוצם עיניו ברוגע, מורגה מבטאת כיצד היא רואה באחריות אישית אסטרטגיה לגאולה עצמית.

סרטיה של סלינה מורגה מבטאים, כל אחד בדרכו שלו, תמה דואלית זו; מצד אחד הנעורים כדבר נשגב ומוערץ, יפה וחסר רבב שיש להעלותו על נס. מצד שני אותם נעורים כקרבנם של לחצי הדחיקה לקבלת עול האחריות מצד גורמים ממסדיים. באופן פעיל או סביל, הפרוטגוניסטים בסרטיה של מורגה מתנהלים בעולם בו הם מנסים כמה שניתן להימנע מאחריות ומתכתיבים. אך כמובן שניסיונות אלה מועדים לכישלון ידוע מראש. כי בסופו של דבר, בין אם כחלק מהעלילה או באופן שניתן להסיק מסופה הפתוח, גיבורי סרטיה של מורגה לבסוף נכנעים לדיקטטורת ה"אחריות האישית על גורלם ועתידם". הנרטיב בסרטיה מציג דמויות אלה כמעין פרסוניפיקציות של תום עידן הנעורים ותחילת עידן נקיטת העמדה האינדיבידואליסטית והבחירה האישית, או במילה אחת פשוטה – התבגרות.