הבדואים של הנגב מעמידים קולנוענים ישראלים וצ'כים באתגר לא קטן בלב המדבר

מאת: קאיד אבו לטיף 

ההחלטה של הממלכה המאוחדת לצאת בטריקת דלת מהאיחוד האירופי מהדהדת עמוק במדינות האיחוד, וצ'כיה הביעה לא מעט תקווה שהיא לא תצא. יציאה זו גרמה לטלטלה מאוד גדולה, שמורגשת ביתר שאת בגוש המזרחי של אירופה המאוים על ידי רוסיה, שחושש כי לא יוכל לצמצם את הפערים הכלכליים לפני ששעת אפס מגיעה ולא יישאר זכר מהאיחוד האירופי.

צ'כיה שעל מפתנה עומדות בחירות הצפויות באוקטובר 2017, מתמודדת עם בעיות לא קטנות, בתקווה לעבור אותם ללא התערבויות מיותרות של כ-40 אתרי חדשות בשפה הצ'כית, שמפרסמים עמדות קיצוניות, של תיאוריות קונספירציה ושל דיווחים לא מאומתים מפי בכירים בפראג שמופיעים  באתרים שנתמכים על ידי ממשלתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לפי טענתם "יעד התעמולה הרוסית בצ'כיה הוא להטיל ספק בכך שהדמוקרטיה היא השיטה הטובה ביותר לסדר במדינה".

ואם לא די בכך, החוגים הפוליטיים בפראג שולפים התבטאות זו כל פעם שהם רוצים להתנגח עם מילוש זמאן הנשיא, שידוע בלשונו החריפה, שטען ש"גל ההגירה המוסלמי לאירופה הוא חלק ממזימה מתוכננת היטב של ארגון 'האחים המוסלמים' להשתלט על היבשת". זמאן ניסה להסביר את עצמו בכמה אופנים, אך איש אינו מוכן להקשיב לו אפילו שהעיד כי דבריו "מבוססים על מקורות אמינים ובהם שר החוץ המרוקאי ונסיך הכתר מאיחוד האמירויות".

עם המטען החורג הזה של דאגות הגיעו קולנוענים צ'כים צעירים, שמעורבים במידה כזו או אחרת בפוליטיקה המקומית של ארצם, אל לב המדבר של ישראל להיפגש עם קולנוענים ישראלים בתקווה שימצאו מנוחה מכאב הראש שלהם. 

בית הספר לאמנויות הקול והמסך, במכללת ספיר, בנגב המערבי, קרוב לרצועת עזה, פתח בתוכנית ייחודית, שמפגישה סטודנטים מהתואר השני מפראג עם סטודנטים משדרות. משנת 2013 מתקיים שיתוף פעולה בין בית הספר לאמנויות הקול והמסך של המכללה האקדמית ספיר ובית הספר הגבוה לקולנוע בפראג FAMU. במסגרת שיתוף הפעולה יוצא הדופן הזה בין שני המוסדות האקדמיים, משתתפים סטודנטים לתואר שני מספיר וסטודנטים מצ'כיה בקורס משותף, שמתקיים חציו בישראל וחציו בצ'כיה. 

במהלך הקורס מצלמים הסטודנטים חומרים דוקומנטריים שנותנים ביטוי לקבוצות שונות משולי החברה הישראלית ומאפשרים לסטודנטים עצמם להיחשף לסוגיות תרבותיות, פוליטיות ואנתרופולוגיות בחברה הישראלית ובצ'כית.תוצריו של הקורס מוקרנים מידי שנה בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבל Ji.Hlava לסרטים דוקומנטריים בצ'כיה. המרצים העומדים בראש קורס זה הם פרופ' אבנר פיינגלרנט, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך ו-Martin Řezníček מהמחלקה לסרטים דוקומנטריים בפאמו.

unnamed (21)

ציר המדבר

זאב פרל, מתל אביב, שמשתתף בתוכנית מספר "היינו ארבעה חברים בקבוצה, שני ישראלים: ירון ויינשטיין ואנוכי ושני סטודנטים מצ'כיה: מריאנה קוזקובה ויעקוב הרוואט. המשימה  שלנו הייתה לצלם את שייח סייח ובנו עזיז. התארחנו במאהל שלהם אשר נקרא "אל ערקיב". הצוות שלנו התמסר למשימה ונכבש על ידי האישיות של שייח סייח ושל בנו עזיז. נחשפנו לעוולות שהשבט והמשפחה עברו וממשיכים לעבור. אנחנו מקווים שנצליח לתת להם במה להשמיע את קולם ושקולם יישמע ויהווה עוד נידבך בדרך להכרה בהם, ביישוב שלהם ובאדמתם".

הסטודנטים הצ'כים והישראלים כאחד באים עם היכרות קולנועית מגוונת, החל בקולנוע ההודי שבמזרח הרחוק ועד לרוורס שוטים בקולנוע של עבאס קיארוסטמי האירני. הם רוצים להעמיד את המצלמות וללכוד את הרגעים הקולנועיים לפני שזה יתפספס להם. והם עושים זאת עם אמביציה רבה וללא כל תלונה על תנאי ההפקה המאתגרים, שמעמיד בפניהם כפר אלעראקיב הלא מוכר. באלעראקיב אין חשמל ולא מיזוג, אך יתושים וחום מהביל יש בשפע, ועם נתונים אלה עליהם ליצור את העבודה הטובה ביותר. הסטודנטים באים גם עם סדרת שאלות מוכנו מראש, אחרי שעשו תחקיר מעמיק, על מנת להכיר ממקור ראשון את חיי הכפר. מקבל אותם שייח סיאח אלטורי ומזמין אותם לקפה. למדבר יש את הקצב שלו, והוא שונה לחלוטין מהקצב של הקולנוענים הצעירים שהדם שלהם חם והם רוצים לעשות הכול מהר. היה להם ברור שחכמת הזקנים מצריכה את הזמן והשקט שהם לא רגילים אליו, ואילו עזיז הבן הבכור של השייח סיאח אולי יסתפק בקצב שהם רגילים בו, של מעבר מהיר בין תחקיר לצילום ולעריכה, אך מהר מאוד הבינו שהגיל אינו משנה. בין אם מדובר בזקן בגיל 70 או בצעיר בגיל 40, למדבר יש את הקצב שלו. זה השיעור החשוב ביותר לכל קולנוען בפתח כל פרויקט שלו, אם הוא תיעודי, עלילתי או ניסיוני – אורך נשימה הוא האל"ף בי"ת של כל פרויקט, לא פחות מסוללה טעונה היטב או עדשה בגודל המתאים למרחבי המדבר.

הסטודנטים מצ'כיה ומישראל הגיעו לפרויקט עם סקרנות רבה ועם רצון עז להבין את המציאות של הבדואים בכפר הלא מוכר בנגב, אך בנוסף על כך עניין אותם גם לשלב את המקום שלהם בתוך מערך הכוחות שנוצר בין הבמאי המתעד לסובייקט המצולם. סוניה מלץ' מפראג מספרת כי "הסיבה שרציתי להשתתף בסדנה זו הייתה לא רק חווית הצילומים עצמה – רציתי לדעת ולנסות איך אפשר להכניס את עצמי למצב לא מוכר. איך אפשר אפילו לעשות סרט במצב הזה? בהתחלה הייתי ספקנית לגבי שיטות התצפית, בעיקר בגלל הזמן הקצר שניתן לנו. מעולם לא ניסיתי את זה – אבל אני חושב שחשוב לא לפחד לנסות דברים חדשים, נהלים חדשים. זו הייתה גם הסיבה שרציתי להשתתף בסדנה זו. בסופו של דבר הופתעתי באמת ובתמים מתוצאות עבודתנו. אני עדיין חושבת שתוספת זמן הייתה ממש מועילה, רק התחלנו להכיר את הדמות הראשית שלנו, אבל מצד שני אני מבינה כי הזמן שלנו בסדנה צריך להיות מוגבל. היה לי הרבה יותר קשה כזרה להבין את הסביבה שבה אני נמצאת. הייתה לי הזדמנות להכיר את הארץ וכמה אנשים נפלאים בדרך, שלעולם לא הייתי מכירה אילו באתי לבדי. המסקנה היא, שאני רואה בשיתוף הפעולה שלנו צעד חשוב מאוד מבחינה אישית ומקצועית ומקווה שזה יוביל למשהו נפלא – עבודה של ארבע קבוצות של אנשים מוזגה לתוך סרט שלם אחד". 

unnamed (20)

צעד חמישי

מפגש ייחודי זה, שמאפיין את מעורבות החוג לאמנויות הקול והמסך, במכללה האקדמית ספיר במרחב הציבורי נובע מתוך רצון אמתי לגעת בכאב ומתוך כוונה שתהיה מעורבות של החוגים האקדמיים בשינויים החברתיים בנגב, ולא רק בכדי להתרפק על הכאב וללקק את הפצעים שמהם סובלים אוכלוסיות מגוונות בנגב. במצב פוליטי טעון, כשאנשים מחליטים מתוך פחד להיבדל אחד מהשני ולהתרחק זה מזה, סדנה זו מערערת על פחד זה ומאתגרת אותו מתוך לקיחת אחריות על החיים שלנו, ערבים ויהודים. הדברים של מריאנה (מאיה) קוזקובה מפראג מסכמים את התחושה הכללית שעלתה מהסטודנטים בתום הצילומים: "ראיתי את המדבר ופגשתי את האנשים שגרים בו והם אסירי תודה על המתנות המעטות שהוא מספק: מים בבארות, כמה עשבים ירוקים לבקר ואבנים לבתים. ציפיתי שהבדואים יהיו במובן מסוים אנשים בלתי ממוסדים, עם רעיון מתמיד לזוז. אבל ראיתי משהו אחר. עזיז, הגיבור שאחריו עקבנו, איננו רוצה לעזוב את השטח – שטח אדמה בבעלות משפחתו מאז 1905. עזיז יכול ללמד שיעורים על סבלנות. כפר אבותיו נהרס על ידי דחפורים של המשטרה, ולכן הוא העביר את משפחתו לבית הקברות הסמוך. שם הם בנו אוהלים למגוריהם ואפילו עוד אחד כדי לקבל מבקרים, והם רבים: ילדים בטיולים של בית הספר, חברים, פעילים ואפילו צוות הסרט הקטן שלנו. עבור כולם יש קפה ותה מתוק ועזיז ואביו מתארים את מאבקם. בסופו של דבר, כל מה שהם רוצים מהממשלה הוא לא הרבה יותר ממה שהמדבר היה אמור לספק להם: מים, דיור ויכולת לרעות את העזים שלהם על רכושם".

קאיד אבו לטיף: יוצר תיאטרון וקולנוע מרהט, אוצר תכנית קולנוע מזרח תיכון עכשיו בפסטיבל קולנוע דרום.  

  • תאריך: 14.6.17 | שעה: 14:00 | אולם: אולם  צהלולים

אודות הכותב