מעבר להרים ולגבעות, סרטו של ערן קולירין

עופר ליברגל

 

ערן קולירין מצליח להעביר בסרטו מעבר להרים ולגבעות ביקורת חברתית מדויקת על החברה הישראלית ועל הטבע האנושי בכללותו, אך הוא עושה זאת מבלי להציג את הדמויות שלו כמגוחכות, כאכזריות או כתאוות בצע; הוא מראה דברים רקובים, אך דומה כי הוא רוחש סימפטיה לכל גיבוריו, גם כאשר הם מבצעים שגיאות קשות או פשעים של ממש בטעות או במתכוון. אף כי הסרט נטוע עמוק בתוך התרבות הישראלית (צופים זרים לא יבינו רבים מן הרבדים שבו) הוא משלב בין הסיפור המקומי לאמירה אוניברסלית יותר, הנוגעת לאקראיות שבעולם ולתפקיד שהמזל משחק במעשי פשע. הסרט מישיר מבט אל האלימות ואל חוסר יכולתו של האדם להבין את המציאות שבה הוא פועל, תוך שימוש בנופים ובתרבות של ארץ ישראל.

הסרט מכיל אלמנטים המזכירים את כל סרטיו הקודמים של קולירין – הניסיון למצוא מבט אשר מגדיר את העולם בצורה מדויקת יותר ונבדלת מהחברה שבה חיים הדמויות מזכירה את ההתחלפות, התקווה הנואשת, הכמעט בלתי אפשרית, לאחווה יהודית-ערבית מזכירה את ביקור התזמורת, ואילו השלד העלילתי של הסרט דומה לסרט הטלוויזיה הלא-מספיק מוכר של הבמאי המסע הארוך. כמו בסרט זה, קולירין עוסק במשפחה, אולם הדמויות לא ממש מתקשרות זו עם זו, וכל אחת מהן יוצאת למסע נפרד, שאף דמות אחרת במשפחה אינה מסוגלת להבין, מסיבות שונות. לאורך השנים קולירין שייף את הסגנון שלו והמבט שלו על המשפחה ועל הקולקטיב הישראלי חד בהרבה בסרט זה. הוא בונה לפחות שלושה קווי העלילה, שכל אחד מהם סוחף את הקהל לסוג אחר של מסע קיומי של הגיבורים, ולמאבק הנואש שלהם להגדיר את עצמם היטב בתוך החברה הישראלית ובמציאות של הסרט.

אב המשפחה הניצבת במרכז הסרט, דוד (אלון פדות), הוא כנראה הדמות היחידה שצריכה להגדיר את עצמה מחדש בסרט גם מסיבות פרקטיות: הוא פורש מן הצבא לאחר שנות שירות רבות כקצין, וצריך למצוא עיסוק אשר יתאים לו בחיים האזרחים. אבל מעבר לקושי במציאת עבודה מתאימה, הוא פשוט לא מסוגל לראות את הדרך שבה החיים מתנהלים מחוץ למערכת הצבאית המוכרת.

כאשר הוא מבין כי בתו מפתחת אמפטיה לצד הפלסטיני בסכסוך, הוא אומר לה כי הוא רק מצפה ממנה להבין כי "המציאות מורכבת" – אמירה נדושה במציאות המזרח תיכונית. אולם דוד לא מבין בעצמו עד כמה המציאות מורכבת, לא רק מן הבחינה הפוליטית. מיד לאחר האמירה הזו הוא מקבל הוכחה עד כמה הקריאה שלו של המציאות היא חלקית, אבל הוא כושל בהבנת הסיטואציות עוד בראשית הסרט, כאשר אין הוא מבין כיצד עליו לנהוג במצבים שונים או במפגשים עם הזולת. הוא תמיד קופץ מהר למסקנות לגבי הסובבים אותו או שוגה בבחירת ההתנהגות הראויה במצבים שונים, ותמיד כושל, לפחות באופן חלקי, בקריאת המציאות.

הקריאה החלקית של המציאות מתקשרת גם לשימוש אשר עושה הבמאי בכלים הקולנועיים. לא פעם במהלך הסרט, קולירין קוטע את הסצנה לפני סיומה, כך שהקהל צריך להשלים לבדו את הפערים, או לנחש לגבי מספר אירועים אשר חלקם מהותיים לנרטיב הסרט. מספר רב של סוגיות מפתח שנוגעות לנקודות מפנה בעלילה לא נמסרות לצופה, והוא צריך להשלים בעצמו גם את המידע וגם את הפרשנות לגביהן ולגבי מידת הרלוונטיות שלהן לסרט כולו.

המבט החלקי של הסצנות מתקיים גם בנוכחות של שירים בסרט. בהקשר של דמותו של דוד, שמייצג את ערכי ישראל של פעם, מדובר בשירי ארץ ישראל. אך שירים אלו מושמעים רק בחלקם. דוגמה בולטת היא השימוש ב"שיר העמק" של אלתרמן בביצוע של אריק איינשטיין. הסרט יוצר הקבלה בין הנוף המתואר של עמק יזרעאל לנוף הסובב את מודיעין, נוף של ארכיטקטורה מודרנית מול גבעות הנראות שוממות, על גבול הקו הירוק ועל הגבול בין השפלה והרי ירושלים (שגם הם נוכחים בסרט). הבית האחרון של השיר אינו נשמע בסרט, אך צופה אשר מכיר את השיא במלואו יכול לעמוד על הקשר בין הבית שלא נשמע למתרחש בסרט, קשר שהוא מהותי לא פחות מן הקשר לנוף, ואשר מראה עד כמה נזילה היא הפרשנות של המציאות.

בניגוד לסרטים אחרים, אשר לעתים נדמה כי הם מנסים להסביר את הסכסוך הישראלי-ערבי למי שאינו חי בארץ, האמירה של מעבר להרים ולגבעות מכוונת ישירות לקהל הישראלי, הקהל היחיד אשר יכול להבין חלק ניכר מן ההקשרים התרבותיים שבתוכם פועל הסרט. קולירין לא מתמקד באופן שבו עם אחד פוגע בעם אחר, אלא בדרך שבה העם משמיד את עצמו מבפנים ומאבד את ערכיו דווקא בניסיון לשמור על אותם ערכים.

לעומת דוד, עבור אשתו, רינה (שירי נדב נאור), המציאות הפרוזאית פשוט אינה מספיקה. היא מורה לספרות בתיכון שבו לומדים גם ילדי המשפחה. היא מנסה למצוא את הנשגב והמפואר שבספרות שהיא מלמדת גם בחייה, אך יודעת כי בעלה לא יכול להיות שותף לדרך שבה היא רואה את הספרות, את האמנות ואת החיים. היא מנסה להגדיר מחדש את חייה הארוטיים בגיל מבוגר, הן באמצעות הקטעים הספרותיים אותם היא בוחרת והן על ידי בחירה לקיים רומן מחוץ לנישואין. רומן עם פרטנר שאינו מתאים לה מכל בחינה שהיא, לא בהבנת הכוח הרוחני שטמון במילים ובמגע, ולא באמונה כי יש בחיים חיבור שהוא מעבר לממד הגשמי. גם במקרה שלה, השימוש בחלקי שירים בלבד מרמז על הבעיה שלה בהבנת המציאות. היא מכתיבה לתלמידיה פסוקים משיר השירים, אך מפסיקה לפני הפסוק המדבר על כך כי הדוברת לא מצאה את המאהב שלה. אין לתאווה שלה סיכוי למצוא את מושא התשוקה הראוי.

השאיפה של רינה לקיום יותר רוחני מובעת גם דרך הכלים הקולנועיים. למשל: בסצנה שבה במסגרת עבודתה כמורה עליה לפקח על יציאת תלמידים למקלט במהלך תרגיל המדמה מלחמה, שמקבלת בסרט גוון פיוטי וסוריאליסטי, כאשר רינה ומורה נוספת מנצחות על התלמידים כאילו היו תזמורת וההליכה לעבר המקלט היא יצירת אמנות מפוארת. אך הסצנה הזו מכילה גם רבדים נוספים ומצביעה גם על חוסר יכולתה של הגיבורה (ושל דמויות נוספות) לממש את הריגוש לו היא שואפת בחיי השגרה. שגרה, שאיום המלחמה הוא חלק בלתי נפרד ממנה.

שני ילדי המשפחה קרובים בגיל, אולם הסרט לא מייצר ביניהם כל קשר או שיח מעבר לנוכחות באירועים המשפחתיים. הנער כמעט ואינו נוכח לאורך כל הסרט, ומופיע רק בחלקו האחרון. זהו מהלך מכוון מצד היוצר, שכן הופעת הבן כוללת אקט שהוא מהותי למארג האתי המורכב של הסרט, וטוב כי נשמר כהפתעה מסוימת. יש באקט זה שילוב של כשלי כל יתר הדמויות, וניתן לתת לו מספר רב של הקשרים.

תפקידה של יפעת, הבת המתבגרת במשפחה, מהותי אף יותר – שכן דומה כי היא מבינה טוב יותר מיתר הדמויות את הבעייתיות של חוסר היכולת לתפוס את המציאות באופן מלא, שנותן כבוד לצדדים השונים. בעוד בני משפחתה קופצים תמיד למסקנות בצורה פזיזה, היא תמיד מחפשת נקודת מבט נוספת. לא פעם באופן פיזי – במספר שוטים בסרט היא נעה בחיפוש אחר מקום אחר להביט ממנו, מקום שאולי דרכו תוכל לקרוא את הבעיות שבעולם המקיף אותה ואת מקומה בעולם מבחינות שונות. התנועה שלה מתכתבת עם תנועת המצלמה, מבלי להיות מקבילה לה ממש. יש בדמותה של הנערה קווי דמיון לגיבורים של סרטיו הקודמים של קולירין – שכן היא מבקשת לא רק קשר מחודש לעולם ולמבט, אלא גם דרך לתקשר עם הזולת ובעיקר עם השונה ממנה ביותר. הדבר המנוגד למצב הרגשי של בני משפחתה, אשר דומה כי אינם מבינים עד כמה הם מקובעים באופן שבו הם חווים את העולם.

למרות הרצון שלה לייצר קשר מתקן עם דמויות ערביות, היא לא מצליחה לברוח מן הדרך שבה הורגלו הישראלים להסתכל על הצד השני. הצופה שותף לחשש שלה. הישראלי חושש תמיד כי הערבי יהיה מחבל או אנס. הסרט של קולירין מאתגר את הקהל כי הוא מראה את הבעייתיות בגישה הזו, אך גם לא מפריך לחלוטין את החשדות, לפחות לא בכל המקרים. מכל מקום, הסכנות בסרט באות גם מן הצד הישראלי, מבני-בריתן לכאורה של הדמויות. הפחד מן האחר הוא סיבה נוספת לכשלים של הדמויות, אולם דומה כי יפעת מודעת לכשליהם יותר מכולם. בסרט אשר דן בין היתר בניסיון להשתייך לקבוצה גדולה יותר, בין אם מדובר במשפחה, במדינה או בקשר רומנטי, יפעת היא הדמות אשר כל הזמן בודקת את טבע הקבוצה שאליה היא שייכת, או מנסה להשתייך.

הליהוק של כל דמות ודמות בסרט מדויק. החל מבני המשפחה ועד לדמויות המופיעות רק לרגע קט. הדיוק בליהוק מתבטא לא רק ביכולות של השחקנים, אלא גם בהתאמתה של המראה הפיזי שלהם למה שהדמויות צריכות לייצג. הדבר בולט במיוחד בליהוק של מילי עשת אשר מגלמת את יפעת. דומה כאילו פניה של עשת, אשר נותרות חתומות במשך חלקים נרחבים מן הסרט, מהוות מאין לוח ריק לרגשות של הצופים. במשך רוב הסרט היא מצוידת באוזניות גדולות במתכוון, כאילו היא שואפת לנתק את עצמה מן הסביבה אשר אכזבה אותה באופן קשה. אך מהר מאוד מבינים כי הבידוד שלה מן המציאות נובע בעיקר מתוך צורך למצוא עולם אדיב יותר, מתקשר יותר, שבו תוכל למצוא את מקומה.

רק לרגע אחד בסרט היא מחייכת –חיוך שנדמה כמו ניסיון לצאת מעולמה הפנימי ולחבור לסביבה אשר ממנה היא מנסה לברוח, אבל גם בה יש סוג של חום ושאיפות טובות. אך החיבור הזה לא יכול להחזיק זמן רב. אין בסביבה זאת מקום לשאיפות שלה. גם אם לא תמיד היא מצליחה לזהות זאת במדויק, היא מבחינה כי משהו רקוב במציאות המקיפה אותה. מלאכת איתור הריקבון עוברת לקהל הצופים בסרט, אשר היצירה מזמינה אותם לבדוק מחדש את עולמם.

הפרשנות אשר הצעתי במאמר זה מצומצמת, והיא רק אחת מן הדרכים שבהם ניתן לקרוא סרט זה, אשר דורש מן הקהל להשתתף הן בפענוח המתרחש בו והן ביצירת הקשר רחב יותר מן הסרט עצמו. אולם למרות היותו סיפור יחסית פתוח, הסרט הוא לדעתי גם יצירה מגובשת מאוד וגם מבדרת. ההומור השנון של קולירין נוכח בלא מעט סצנות. יש בסרט הרבה אירוניה, אבל זו אירוניה נטולת להג או בוז. היא מלאת סימפטיה לגורל הדמויות, אשר כולן, בסופו של דבר, מנסות לעשות מעשים טובים, על אף שלעתים זה קשה מאוד, כי אין בסיס מוסרי איתן על קו התפר בין הרים וגבעות, בין העיר לטבע, אשר לעתים נדמה כמו המערב הפרוע. הסרט משחק באופן תמידי עם הציפיות של קהל לא רק לגבי העלילה, אלא גם לגבי הגדרת הגבולות ולגבי היכולת של בני האדם לבצע אקטים של חמלה כלפי האחר.