מאת: אורון שמיר

בקולנוע, מים יכולים לסמל טוהר, רצון לזיכוך, מייצרים רגעים של לידה מחדש או מהווים מזור רגעי לגיבור טרוד. מים יכולים גם לסמן סכנה אורבת, כוח טבע הרסני שנראה שלו במבט ראשון אך מכיל זרמים תת-קרקעיים, שיכולים לסחוף ולהטביע. מים הם נוזל החיים שמציל את הצמא במדבר, או אוקיינוס של פחד מוות המקיף את ניצול הספינה הטרופה. אל אוסף הדימויים הבלתי נגמר של מים בקולנוע יש להוסיף מטפורה חדשה בזכות מוצא אל הים, סרטו של הבמאי והתסריטאי דניאל מן. ואם לא חדשה לגמרי אז לפחות נדירה למדי –עבור יואל כנוביץ׳, גיבור הסרט, מים הם חומה,קיר שצריך לעבור, או להיכנע לו.

עוד לפני התמונה הראשונה, הסרט נפתח עם רעש של גשם שמתגבר ומתחזק, עד שאפשר ממש להרגיש את כוחם של המים הנופלים. כאילו הנוזל מבקש לקרוא תיגר על החומרים המוצקים שעליהם הוא מוטח. הצליל הנוסף שמתגנב אל האוזן הוא רטט של טלפון סלולרי, ניסיון של העולם החיצון ליצור קשר עם הדמות הראשית, שיחזור על עצמו עוד מספר פעמים לאורך היצירה. יואל מתגלה בתמונה הראשונה כשהוא רדום במכוניתוופניו אינן נראות. רואים רק דמות של חייל מבוגר, כפי שמסגירה דרגתו. המיזוג בין הגשם המכה על פח המכונית, נוזל על השמשות מבחוץ, עם טרטור הטלפון הנייד בפנים, זהה למצבו של יואל – כלוא בתוך עצמו, בחוץ סוער ובפנים רועש. לכאורה הוא מנסה להתעלם מהכול, להתנער מכך שמחפשים אחריו, שזקוקים לו כחייל, בזמן שהרדיו מספר על ״שגרת חירום״ וקולות מסוקים ואזעקות נשמעים מעל המרחב העירוני של תל אביב.

moze1

רק בהדרגה מטפטף הסרט את הצרות האישיות של יואל, לצד המשבר הלאומי שמתבטא במצב לחימה. זה כולל פרידה מבת-זוג, דירה ומכונית שהיו שייכות לאביו שהלך לעולמו וכעת על יואל להיפטר מהןוגם אבדן מקום עבודתו כמורה להיסטוריה בבית ספר תיכון. הטפטופים הללו מתלכדים לכדי נחשול של בעיות הזורמות אל פתחו של הגיבור, שנדמה כמזגזג בין התמודדות להכחשה. בכל פעם שיואל מנסה לישון כדי להימלט מצרותיו –תמיד במקום מאולתר ובזמן לא נוח –משתנה השפה הקולנועית של הסרט. נדמה שאלה החלומות של יואל, חלקם מופשטים ואחרים דומים לשברי זיכרונות קרב.אבל בהמשך עלילת משנה, שכוללת עיתונאית זרה החולקת עמו קיר בחדר מלון, מוסיפה הסבר נוסף. פתאום מה שהיה נדמה כמו סיוטים של יואל דומים יותר לדיווחי חדשות, או לצילומים מטלפון סלולרי לצלילי אזעקת ״צבע אדום". השילוב של חומרי גלם שונים מאפשר לסרט ליצור גם שילובים תמטיים, רעיוניים ופוליטיים. הם לא בהכרח מחלחלים או מטביעים אותו במסרים חד-משמעיים, אבל כן מקנים לו תחושה לא נעימה של רטיבות מעכלת, כמו כתם בתקרה שברור שיום אחד יהפוך לבעיה אקוטית.

ברגעים אלה הסרט מתנתק מסיפורו הפרטי של יואל וממחוזות האבסורד שבהם הוא משוטט, ונקשר לאירועים חברתיים ותרבותיים מהעבר הרחוק והקרוב. ראשית, שם הסרט זהה לשם ספר שיריו של מאיר ויזלטיר, שמכיל לצד התבוננות אישית בתל אביב גם התמודדות עם אבדן דרך אינטלקטואלי שחשו אנשי רוח מסוימים אחרי המהפך הפוליטי של 1977. עלילת הסרט מתרחשת על רקע קיץ 2014, שכלל מצד אחד את מבצע ״צוק איתן״ בעזה, ומאידך את שידורי גביע העולם בכדורגל שמתגנבים לסרט בסצנה אחת. ראוי לציין גם את המקום הסמלי שתופס ביצירה קולנועית זו אירוע פוליטי מהותי נוסף –הצהרת בלפור. זוהי עוד סצנה שבה המים מוצגים כחומה, קיר דמעות שקרס והתמוטט ויחד אתו גם יואל. הוא טוען שבכה כי אביו מת באותו היום וכי זו הייתה ההצהרה האהובה עליו, אבל מספיק להיזכר או להציץ בתוכן המסמך ההיסטורי כדי למצוא עוד סיבות להזיל דמעה. ממש כמו הרצפה הערבית המצוירת בדירה הריקה של אביו, שמקבלת משמעות נוספת בזכות דמות העיתונאית המכריחה חיילים להקריא את מכתב ההתפטרות/פרידה שלה מן הקולגה/בן-זוג שלה.

השינויים באסתטיקה והשימוש בחומרי צילום מגוונים, מהדהדים את סרטו הקודם והניסיוני של הבמאי, איש הציפורים. מדובר בסרט שהוא בין קצר לארוך, בין עלילתי לתיעודי, בין מבויים לאותנטי. סרט שמנכיח את הפילם בפריים, מטשטש את גבולות התודעה ואת המציאות ומספר על במאי המראיין את אביו בנוגע לסבו, שהיה עורך בהוליווד הישנה (בין היתר בסרט איש הציפורים מאלקטרז). בסרט ההוא יצא דניאל מן בעצמו למסע בעקבות זכר הסב, ובסרטו הנוכחי נדמה שמדובר במסע קולנועי ותודעתי דרך גיבור עמום יותר, לפחות במבט ראשון. מוצא אל הים כמו מבקש מן הקהל לקבל את הפעולות שמבצעת הדמות הראשית הרבה לפני שהוא מסביר אותן, בזכות בחירות סיפוריות וצורניות שיש בהן משהו נהיר ומנומק על אף החידתיות האופפת אותן.

moze2

כשיואל משאיר את כלבתו אצל זוגתו לשעבר, הוא משאיר עם בעל החיים מלא החיוּת גם כל רמז לשמחת החיים שלו עצמו. כאילו גם לבו שלו נותר אצל אותה בת זוג לשעבר, ולא רק הכלבה. בהמשך הסרט, ניסיונות חיזור מצד אותה עיתונאית שהיא שכנתו למלון שבו הוא נאלץ להשתכן, יוכיחו שלבו של יואל חסר תקנה (אירוני בהתחשב בכך שפרודתו היא רופאה במקצועה). החיים נותרים בשולי הפריים, יחד עם כל מיני נסים קטנים, כמו חתול שמתגנב מאחורי יואל בסצנה שבה הוא מתאמן על צליעה לקראת ביקור אצל הרופא. אבל יואל לא מבחין בחיים, או לפחות לא מגיב אליהם. זה לא משום שהוא אדיש או אפתי, אלא משום שהוא פשוט שבור לרסיסים.

מי שמפליא לגלם את יואל הוא גל הויברגר, שבורא גיבור קולנועי מחוספס כמו נייר זכוכית, במבטו ובקולו. זהו חספוס שלא רק מגרד את פני השטח אלא חודר בעקשנות מתחת לעור, באופן שמקשה להישאר אדיש מול המצוקה השקטה אך הנוכחת של הדמות הראשית. גם בסצנות שבהן הוא שותה, מעשן או מבצע כל פעולה אחרת שנחשבת משחררת ומחייה, אין כאן התפרקות או פריקת עול – כי מה ששבור לא יכול להתפרק עוד יותר. אפילו כשיואל פושט את המדים בחוף הים ונכנס למים, רק חציה של המצלמה צולל פנימה אתו וחציה השני נשאר מעל הים, חוצה את הפריים לשניים ומציג את הים כמעין קיר. המצלמה משתהה אך לבסוף עוזבת את יואל, אבל האם זהו אכן רגע הזיכוך והשחרור שהקהל יכול לאחל לגיבור? אולי – אם הסרט היה נגמר שם –וזה לא המצב.

יואל נושא מטען כבדכל הזמן:מטען הדברים שהוא מנסה להיפטר מהם במידה שונה של הצלחה, כמו האוטו הגוסס של אביו המנוח,אבל בחלקים רבים של הסרט הוא נסחב עם ייצוגים מוחשיים שלא עוזבים אותו – הנשק שתלוי עליו כתזכורת, או תיק גב הנוזל ממנו נמוך מכפי הרצוי, כאילו מושך אותו למטה כמשקולת. גם שתי התלבושות הכמעט יחידות של יואל לאורך הסרט הן סוג של מטענים ומשקעים רגשיים – מדי ב׳ של צה״ל, המזכירים לו כל הזמן שהוא עריק, בורח מגורלו ומחובתו, והבגדים השאולים השייכים בכלל למאהב החדש של זוגתו לשעבר. ״תחפושת״ מכבידה נוספת שיואל עוטה על עצמו היא ז׳קט שמצא בדירת אביו, שאמור להקנות לו תחושת ביטחון ואכן מאפשר לו לקבל לפחות החלטה אחת כפי שהוא רוצה. בסצנה אחרת, הוא עוטה מסכה פשוטו כמשמעו, מסכת בוץ קוסמטית, שמנסה למכור לו דייר נוסף של המלון, שגם מבקש ממנו להתחזות עבורו בטלפון. כשהשיחה מסתיימת, סוכן המכירות הוא שמשיל את המסכה המטפורית, ומודה בחוסר התועלת של התכשיר.

כפי שניתן להבין, כסרט מסע, מוצא אל הים מלא בגלריית דמויות משנה רחבה. לכולן רצונות מובהקים וכל אחת מהן עוזרת להבין טוב יותר את הגיבור ואת מסעו שלו. אבל מהו הרצון של יואל עצמו? אפילו הדמויות בסרט שואלות אותו את זה. השומר במגרש החנייה תוהה האם אין לו ״משהו יותר טוב לעשות״ מאשר להירדם ברכבו ששבק חיים באמצע הלילה. הרופא מפנה אליו את הקושיה באופן מובהק יותר, אך נותר ללא מענה. רק בתמונה המסיימת של הסרט, מתגלה מה יואל באמת רוצה. אבל אולי אם היו באמת מקשיבים לו, הדמויות והקהל כאחד, אפשר היה לשמוע שהוא אומר זאת בקול רם כבר באחת הסצנות הראשונות, בשיחה עם קולגה למקצוע ההוראהאו רומז על כך כמעט בכל מפגש אחר.

אולי אם היינו, אנחנו הצופים או אולי החברה בכלל, מעניקים את תשומת הלב הראויה לפעולות של יואל ושל אנשים שכמותו, אפשר היה לראות את הכיוון הברור מאוד של המסע שלו – סידורים אחרונים של מי שכבר החליט. גם אם מדי פעם הוא פוגש אדם שאולי ישנה את הבחירה שלו, כנהוג בסרטי מסע. אבל מסעם הקולנועי של יואל ושל הסרט מזכיר שיש בינינו המוני אדם בפוסט-טראומה מתמשכת ולא מטופלת, רק מעצם קיומם. מספיקות כמה מכות קטנות בכנף, או חבטה גדולה מצדם של החיים ושל המציאות, כדי לגרום לקריסה ולהתרסקות – גם אם לא רבת עצמה ושאון, אלא דווקא חרישית, מתמשכת, לכאורה בלתי נגמרת.

אורון שמיר הוא כתב הקולנוע של "עכבר העיר", ומייסד ועורך בלוג הקולנוע "סריטה".

תאריך: 12.6.17 | שעה: 22:00 | אולם: סינמטק 2

אודות הכותב