לינור אללוף על מחוץ לפריים של טל אביטן

 

–        "אתה יכול לעשות לי טובה? להקשיב לי שנייה? תקשיב עם המצלמה כי אני אגיד לך משהו, החיים בעיתונות הם חרא של חיים, כל הזמן אומרים לך מה לעשות ומה לא לעשות ורוב העבודה היא חרא מחורבנת. למה אנחנו נוסעים מהר? אנחנו נוסעים מהר לצלם רצח, לתאונות דרכים, אמרתי לעיתון: 'אני שולח לכם תמונות של זרזירים הולכים לישון' אמרו לי : 'וואלה איזה תמונות נהדרות!'

–        לקחו?

–         "שלחתי להם, מה עשו עם זה? שום דבר"

החיים, לפחות אלה שנשארו בעיתונות הם חרא של חיים. המונולוג הזה מלווה בפס קול של מערבונים, שמתייג אותו כפרש בודד. בוקע מפיו הטעון של אלי הרשקוביץ', צלם עיתון "הארץ", ולא מחדש לנו כלום.

קריסת העיתונות הכתובה, ניצחון האינטרנט ואבדן כוחה של התקשורת השמרנית הם נושאים שנטחנו עד דק, אבל מה שהופך את מחוץ לפריים למעניין הוא הדמויות והצירים שעליהם נע הסרט. על רקע מבצע עמוד ענן נלחמים אדי ישראל, צלם "מעריב" ואלי הרשקוביץ', צלם עיתון "הארץ", מלחמה על המשך הקיום, מלחמה על הפרנסה, מלחמה של כבוד על מה שנותר מהטייטל "צלם עיתונות", על אף שברור שהמלחמה הזאת אבודה.

הימים הם ימיו האחרונים של עיתון "מעריב" ושל אדי כצלם העיתון. גם כשנשמעים חריקות הגסיסה של גלגלי הדפוס הוא ממשיך להילחם על תמונת שער. כשזה לא הולך אז כל משבצת בכל עמוד תופסת. יום עבודה שצילומיו נשארו על הדיסק הקשיח ולא הונצחו בעיתון, הוא יום שלא היה. בדיוק כמו המנטרה שאומרת: "אם לא צילמת זה לא קרה". ואז דווקא כשזה כן קורה והתמונה של אדי מופיעה בשער, המצלמה לא שם כדי לתעד את הסיפור מאחוריה, את מה שבעצם היה הרקוויאם לצלם עיתון "מעריב", שנסגר זמן קצר אחרי כן.אדי מספיק מודע לסוף הקרב ולכוחו של התיעוד בכדי ל"נזוף" בבמאי שלא ליווה אותו ולא נכח, כמו צלם אמיתי, ברגע האמת כי "אם לא צילמת זה לא קרה" כבר אמרנו.

"העבודה, מורעל עליה" אומר אדי "מפחיד אותי להישאר בלי זה, ממש מפחיד אותי! איך אבאשלי יגיד 'זה אדי צלם מעריב הבן השלי' כל היום הוא אומר את זה". כי להיות עיתונאי, להיות צלם עיתונות זה הרבה יותר ממקצוע, זאת זהות. אם משהו נשאר לעיתונאים היום זאת ההילה סביב המקצוע. עיתונות, אפילו המודפסת הדועכת, עדיין נראית מהצד זוהרת. טל מפנה את המבט של הצופים אל מאחורי הקלעים של התחביב הלאומי–"החדשות" ואל יוצריה. אל אלה שמאחורי העדשה, אל מי שמתאבד בכל פעם כדי להביא פריים מנצח.הוא אינו גיבור-על, אלא פועל חרוץ. כי במקצוע הזה אין חסכונות לימים קשים, בכל יום אתה מתחיל מחדש. צלמי עיתונות הם הקאסטה שמאז כניסת "הדור השלישי" הפכה לנמוכה ביותר ולפחות מוערכת בעולם העיתונות. על אף ההכרזה כי בקליק אחד שלהם ייחסכו אלף מילים. טל מציץ למציצנים, ומספק לצופיו חלק מאותה תאוות תיעוד שבוערת בידו של כל מי שאוחז במכשיר סלולארי.

אלי הרשקוביץ' מ"הארץ", שכבר רואה עתיד שחור או לא רואה עתיד בכלל, נלחם שנים על העבר. הוא זה שאחראי לצילום המפורסם של חטיפת מרדכי וענונו מ-1986,שבו נראית כף ידו עם הכתובת "נחטפתי ברומא", אבל זה לא עצר כלי תקשורת אחרים מלנכס אותו בלי למצמץ. הוא לא "פראייר" והמאבק שהוא מנהל על זכויות היוצרים שלו חזק יותר מהמאבק שעשה כדי להשיג את הפריים ההוא. כמו שהסביר לעורך הדין שהעז לפקפק: "הלו, הלו, תצא מהקטע שלך! יש לי בעיה עם אנשים שלא מכירים את העבודה שלנו, אנחנו כאילו עמדנו הכנו מארב בצבא כדי שהמחבלים שיבואו אפשר יהיה להרוג אותם ולא הצלחנו להרוג אותם אז שחררו אותו אתה מבין את הקטע? עבר לנו מחבל בין הידיים וקוראים לו וענונו! הבסנו את כל השוק בעולם בתמונה אחת! אני לא צריך לרכוש שום דבר, זה שלי!"

הדימויים הצבאיים הם חלק מהעניין. צלמי הדרום הם צלמי מלחמה שמתרחשת כאן גם בין המבצעים. הם המשוגעים שיוצאים לפני ה"בום" ומזהים מאיזו שכונה בעזה הייתה היציאה. לשיגעון הזה יש מחיר.מעבר לסכנת החיים האמיתית, למשוגעים האלה יש הורים שרועדים במרחב המוגן, ובנות זוג שמגדלות כמעט לבד את הילדים. בסרטו של טל מופיעה העדות למחיר זה במינון קטן אך עוצמתי: בסצנת חגיגת יום ההולדת של בתו הקטנה של אדי מתנגן השיר "ילד שלאימא" על כך שזה בסדר לרצות רק את אימא, אבל עבור בתו של אדי לחגוג בלי אבא – זוהי ברירת מחדל שאליה היא לא מצליחה להתרגל.

גם ברגע של איחוד, בסצנה שבה אלי מלווה את בנו לחופה, המצלמה אתם. ידו האחת מחבקת את הבן והשנייה אותה. היא חלק בלתי נפרד מחייו, גם כשהוא נדרש להתנתק ממנה ולהתחבר למתרחש בלי פילטרים, כלומר להיות רק אבא, הוא לא באמת מצליח. "לא יכולים להיות נשואים לשתי נשים. הנישואין הם למקצוע, ליצירה. צלמים הם אנשים בלתי נסבלים" כנראה שזה מה שנדרש ממי שהקדיש שנים מחייו למקצוע ומקדיש שנים למלחמה על זכויותיו כיוצר באופן טוטלי וחסר פשרות. מאבק שמשאיר אותו בסוף כל יום בודד. כמעט בודד– המצלמה תמיד איתו.

המלחמה שבאה אחרי עמוד ענן כבר זכתה, לצד השם "צוק איתן", לכינוי "מלחמת הווטסאפ הראשונה".את הצמא הישראלי לעדכונים הרוואפליקציות חדשות, מסרונים ומידע, שזרם כמו מים בכל הרשתות החברתיות, בכל שנייה ועם כל יירוט. הכתבים הרבים שהגיעו לתגבר את הכתב הדרומי הבודד, שמסקר את האזור כולו בימים כתיקונם, דקלמו את אותן הודעות. המהדורות שידרו את אותם סרטונים שרצו במרשתת, וצלמי העיתונות הפכו כמעט ללא רלוונטיים.בעודם בדרכם לזירה אחתגילו שתמונות מאותה זירה כבר הופצו בכל מקום אפשרי, והם מוזעקים לזירה הבאה וחוזר חלילה.והם מבינים שלא משנה מה תיעדו, משהו יותר חזק קורה במקום אחר, ואין, פשוט אין דרך לעמוד בקצב.

בכל מי שהיה או שעדיין הינו חלק מהתקשורת, ארצית, מקומית, אינטרנטית, בכל פורמט  ובכל שעת השידור– זה בוער. חדשות או לא להיות, ואף תחליף לא ישביע את הרעב הזה. אלי מבטיח למשפחה שהוא יפסיק אבל בצורה מתוחכמת, בינתיים הוא עדיין שם. אדי זוכה להכרה כצלם בפלטפורמות קצת יותר מוערכות "25 שנה שאני מצלם ופעם ראשונה שתמונה שלי נכנסת לתערוכה". אבל נדמה שהיה מחליף בשנייה את התמונה שהוצגה בתערוכה היוקרתית "עדות מקומית" בעוד תמונת שער בעיתון. באמצעות הצילומים של אלי ואדי בוחן גם הבמאי את עתידו. אבל גם השיעורים הקשים שהוא לומדבמהלכם לא הורגים לגמרי את חיידק הצילום שבו, והסרט הוא העדותלבחירה שעשה – צילום, אבל בקולנוע.

הזרזירים של אלי הגיעו גם השנה, והפעם, בגלל שהיה שקט, אפילו הפכו לאייטם. אלה הרגעים הבודדים שבהם אלי לא נלחם. יש משהו מהפנט במופע האקרובטיקה שאלפי הציפורים האלה מבצעות. אחד ההסברים לתופעה הלהק הוא שהמעוף המשותף, כמו בלהקות של שאר בעלי החיים הקטנים, נעשה כדי להגדיל את הביטחון של חברי הלהקה.אבל הלהקה של צלמי הדרום מתפרקת– קודם "מעריב", אחר כך החדשות המקומיות שנסגרו השנה. הלהקות החדשות בעיתונות היום הן קבוצות ווטסאפ של כתבים. כולם כמו אלי ואדי עסוקים בינתיים בהישרדות, בזמן שנותר. מחוץ לפריים הוא סרט שהופך למסמך אנושי על עבודתם המאומצת והמסורה של צלמי העיתונות, על התסכול עם שקיעתה, על האחיזה בכל מחיר במה שנותר ממנה ועל הקושי האדיר לשחררה.

בדיוק כמו פרס מפעל חיים שמעניקים תמיד רגע לפני המוות, זכו השנה העיתונאים לקצת נחת בעולם שחי על המסך הגדול. סרט לזכרה של העיתונות החוקרת,ספוטלייט, זכה באוסקר, והנה מחוץ לפריים שמנציח אף הוא את המקצוע שהולך ונכחד. אם לנבא את השלב הבא באבולוציה של התקשורת– צלמי עיתונות יזדקקו רק לאצבע מיומנת כדי למלא את שליחותם. לנו לפחות, תישאר מזכרת מהם על מסך הקולנוע.