מאת: אוריאנה בן- אבא

"האינדיווידואל נעשה יצירתי אך ורק בעקבות המפגש שלו עם הנומינוזי, כלומר עם נקודת הריק היצירתי המצויה במרחבי הנפש." 

אריך נוימן , האדם המיסטי

תכנית פרינג' דרום נולדה מתוך צורך למצוא בית ובמה ליצירות אשר מחפשות למתוח את גבולות המדיומים האמנותיים. היצירה הכבירה המתקיימת סביב פסטיבל קולנוע דרום, מעגלי ההשראה והבריאה, אשר שותפים להם סטודנטים ומרצים בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, כמו יוצרים נוספים רבים, אשר זיהו במהלך השנים את הדופק הפועם של הפסטיבל, סימנו אותו  כמקום שמבקש להתחבר להוויה פנימית ולא להקשיב לרחשי האופנה והפוזה. כל זאת בתחום הקולנוע על כל זרועותיו בתכניות הפסטיבל השונות – התכנית הישראלית, הבינלאומית, סרטי הבוגרים, מופעי המוזיקה, כמו גם בתחום מופעי הבמה. כבר בפסטיבלים הקודמים היינו עדים ליצירות כאלה במסגרת הפסטיבל, גם אם לא תמיד ידענו למסגר את היצירה הזו תחת כותרת או תכנית. ניתן לומר שהצורך במסגרת כזו, שמאפשרת במה ליצירות רב-תחומיות, הגיע מהיצירה עצמה שבעבעה כבר מתחת לפני השטח.

ברשימה זו מופיעים קטעים מראיונות קצרים עם שלושה מהיוצרים המעלים מופעים בתכנית פרינג' דרום השנה. מופעים אלו יעלו ב"טרום בכורה" במסגרת פרינג' דרום. עברייה הוא פרפורמנס פואטי מאת סיגלית בנאי ובבימויה של חנה וזאנה, ראנה פלאזה הוא מופע כוראוגרפיה דוקומנטרית מאת ליאת דרור וניר בן גל והגלויה הוא מונודרמה המשלבת מחול תיאטרון וקולנוע מאת ובביצועה של יפית מויאל. מלבד מופעים אלו יש עוד אירועים רבים במסגרת תכנית הפרינג' העונים להגדרה של מופעים המשלבים מדיומים אמנותיים שונים. בשלוש השיחות המובאות כאן אני מחפשת לבחון את העמדה היצירתית המשלבת מופע בימתי עם אמצעי הקרנה קולנועיים. ביקשתי להבין מה הביא אותם כיוצרים מתחומים שונים לחפש עוד כלים להבעה, ובמה שונות יצירות אילו מעבודותיהם הקודמות, ולראות מה מביאים אתם אמצעי המבע הקולנועיים אל המופע החי ומה בעצם יכול לקרות כשאין חוקים.

עברייה – פרפורמנס פואטי מאת סיגלית בנאי

עברייה – הוא מופע שירה מדוברת (ספוקן וורד) בליווי פס קול מקורי וקטעי וידאוארט דוקומנטרים, המבוסס על ספר השירה של סיגלית בנאי ובביצועה. בנאי משחקת בזהויות, עוברת בין עברית לערבית, בין עיר לבנה ועיר שחורה, ומשייטת בין שני עברי הקו הירוק. לרגעים היא עוטה "ש"ס שיק", ומטשטשת את הגבולות בין דתי לחילוני בחיפוש אחר עבריות שגלתה מבית הכנסת ומשתוקקת לבית – למולדת בשפה.

סיגלית בנאי היא משוררת ובימאית סרטים. במופע זה היא משרטטת פסיפס קולנועי של אנשי תפר כמו יהונדב מאתר הקרווילות, ניצן, שאביו עוקר את השתיל שנטע בט"ו בשבט, חנה סודרי מבני ברק, שמתפללת לשידוך ובולעת רמש מעופף ביום הכיפורים ורוזה בלולו, שקוראת תהילים ברכבת הקלה וחשה את טעם השירה על בשרה. בנאי נשארת בין העולמות, ומתוודה: "בעיר הלבנה אני שחורה, בעיר השחורה אני לבנה". השבר הסורי אפריקאי שחוצה את ליבה חושף: "שכבות שכבות של געגוע / לתוכן ארוגה לשוני / עברייה / אני מבקשת / תשובה נכונה".

כיצד משולבים האלמנטים הקולנועיים במופע עברייה ומדוע?

עברייה הוא מופע ספוקן וורד (שירה מדוברת), שמשלב קליפים תיעודיים פיוטיים, שמוקרנים בין השירים ובמהלכם. זהו מופע של אישה אחת שמדברת שירה על במה, כשמאחוריה מסך. לעיתים האור יורד ורואים סרטו. לפעמים הוא עולה במהלך הסרטון והשירה משתלבת בתוכו, ולפעמים המסך מוחשך ואנחנו מדמיינים סרטים המתוארים במילים.

הקליפים צולמו ונערכו על ידי יוסי עזרא המוכשר, בוגר ספיר​, ואת פס הקול ערכה ברגישות מיכל גדעון, בוגרת מסלול פסקול והלחנה.

התחלת את דרכך כיוצרת קולנוע. מה הביא אותך לעבודה על במה ואיך עבודה זו שינתה אותך ואת העמדה היצירתית שלך?

​אני עושה סרטים תיעודיים חברתיים כבר עשרים שנה. במקביל התחלתי לכתוב שירה קולנועית. השירים הם מעין תסריטים קצרים שמספרים סיפור עם דיאלוגים ומבוצעים בקולי, כך שממש אפשר לדמיין סרט עם דמויות ועלילה. בהתחלה הרגשתי שאני "בוגדת" בקולנוע עם השירה ועם ההופעה על במה. כאן, בעברייה משתלבת השירה הקולנועית שלי עם הקליפים הפיוטיים, ומחברת בין שתי האהבות הגדולות שלי.​

במופע את למעשה משלבת ספוקן וורד עם דוקו. במה השירה, הספוקן וורד שונה מטקסט נרטיבי שמוצג על במה על ידי שחקן, ומה מביאה דווקא עשייה קולנועית זו, שצומחת מעולם הקולנוע התיעודי?

​השירה שלי היא דוקומנטרית. השירים ריאליסטיים ומבוססים לרוב על סיפורים אמתיים שקרו לי או לדמויות אחרות שאני מתארת. כל הדמויות מצטרפות יחד למסע אישי שלי, שחוצה גבולות בין מה שמוגדר "דתי" ל"חילוני", ובין "ימין" ו"שמאל" – בחיפוש אחר "תשובה נכונה".  ההגשה הקולית מאוד אישית וחשופה, אני לא "שחקנית" שמגלמת דמויות אני סיגלית. וזה הסיפור האמתי שלי.    ​

עד כמה מבחינתך מכתיב התוכן את הצורה ומה היחסים ביניהם, לאורך שנות היצירה שלך ובמופע עברייה?

​התוכן הוא הצורה ולהפך. בקולנוע תיעודי פשוט מספרים סיפור, עם דמויות מהחיים שמשחקות את עצמן ונערכות לתוך רצף שיוצר עלילה. בשירה – יש קיצור דרך – אני פשוט מספרת ישירות לקהל בקולי את הסיפור בלי ההפקה. כיוצרת, אף פעם לא התעניינתי יותר מדי במעטפת שמכונה "צורה".האמנות כאמנות איננה מטרה עבורי. היא כלי כדי לגעת בחיים באופן חשוף וישיר. ​

​​קליפ הנושא של עברייה"העור שלי עברית"

ראנה פלאזה – כוראוגרפיה דוקומנטרית מאת ליאת דרור וניר בן-גל

בעשרות השנים האחרונות נדד ייצור הבגדים לעולם השלישי. אמנם המחיר של הבגדים ירד, אך העלויות האנושיות והסביבתיות גדלו באופן דרמטי. אסון הראנה פלאזה אירע בבנגלדש באפריל 2013, ובו יותר מ-1,100 עובדות מתפרה איבדו את חייהם בקריסת מבנה בן שמונה קומות. זו אינה התאונה היחידה ב"מתפרות הדמים". זהו סיפור על הבגדים שאנחנו לובשים, על האנשים שעושים אותם ועל השפעת תעשיית האופנה המהירה והזולה על העולם שלנו. זה בעיקר סיפור על נשים ונשיות ועל המחיר שהן משלמות ו\או מרוויחות.

ליאת דרור וניר בן גל הקימו את האנגר "אדמה" במצפה רמון בשנת 2000 מתוך תפיסת עולם כי אמנות אינה נחלת המרכז בלבד, וכדי לבדוק מה היא אמנות, למה היא מחוברת וכיצד בונים מרכז עצמאי בלב המדבר ללא תלות במרכז דמוגרפי, חברתי. האנגר "אדמה" שהיה מפעל נטוש והרוס הוכשר עם השנים והפך למרכז למחול, לאמנות ולריפוי. בקרוב הם צפויים להעתיק את מרכז היצירה שלהם, שכולל להקת מחול ובית ספר לתנועה, לשדרות.

המופע ראנה פלאזה נוצר מתוך התבוננות במתפרה לתפירת מדים לחיילי צה"ל, שנמצאת במצפה רמון מול הסטודיו שלהם, ושבה עובדות כ-30 פועלות. גם פס הקול של המופע הוקלט במתפרה עצמה.

אתם קוראים למופע "כוראוגרפיה דוקומנטרית", מה זה אומר מבחינתכם?

זה בדיוק כמו סרט דוקומנטרי, לוקחים נושא וחוקרים אותו, עושים תחקיר מקיף ועבודת רקע על הנושא. במקרה שלנו עשינו עבודת תחקיר על תהליך יצור בגדים החל בקטיף הכותנה דרך המתפרות ועד לחנויות המותגים, וכמובן, על האסון בבנגלדש שבו התמוטט בניין ה"ראנה פלאזה" על 3000 התופרות בו. אחר כך ישבנו שעות במתפרת "עצמאות" במצפה רמון ולמדנו את התנועות של התופרות. זה היה הבסיס לחומר התנועתי שלנו, זאת אומרת: לא המצאנו תנועות, אלו תנועות שעושות תופרות בכל מפעלי הטקסטיל בעולם. ראינו לדוגמה שיש ביקורת של מפקחיםעל התופרות אז הכנסנו קטע של פיקוח על העבודה.

איך משולבים אמצעי ההקרנה במופע ולמה בחרתם בכך?

בחרנו במקרן זעיר שלא מחובר לחשמל. רצינו שההתחלה תיתן תחושה כמו שיש בתחילת סרט: שם המופע וקרדיטים לאנשים שעשו את המופע. זאת משום שבמחול בניגוד לקולנוע אתה לא ממש יודע מה תראה על הבמה, אתה לא יודע מי ה"שחקנים", אתה לפעמים לא יודע כמה רקדנים יהיו על הבמה ומה הנושא. ככה שההקרנה בתחילת המופע מכניסה את הצופה בסוד העניינים והמחול נראה פתאום פחות מופשט ויותר קומוניקטיבי לצופים. אחר כך גילינו שאנחנו יכולים למסור עוד אינפורמציה בעזרת המקרן, אז גם באמצע המופע המשכנו לשחק עם זה.

מתי התחלתם לעבוד ביצירתכם עם אמצעי הקרנה ומסכים ומה הביא אתכם לכך?

כשאנחנו בונים יצירה או עבודת מחול חדשה, אנחנו חושבים "קולנוע" אנחנו משתמשים במונחים של "פס קול" – ולא מוסיקה, "עריכה", "קלוז אפ" ו"לונג שוט", אנחנו מכינים תסריט ומספרים סיפור. נכון שזה מחול ויש לנו הרבה יותר חופש להיות אבסטרקטים, אבל אנחנו מאוד מכוונים ומודעים למתי יש קטע עצוב ומתי צריך הפוגה ומתי חשוב שיצחיק. ההקרנה היא עוד אמצעי למסור מידע לצופים. כמו שמוסיקה וסאונד יכולים להגיד לצופה איפה הוא נמצא (רגשית או פיזית), כך גם ההקרנה יכולה לפתוח את המופע לפרשנות נוספת או לכוון את הקהל למקום יותר ספציפי.

אתם מעתיקים בימים אלו את מושבכם ממצפה רמון לשדרות ופותחים מסלול לימודים חדש כחלק מבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר. למה דווקא בתוך בית ספר לקולנוע ולמה דווקא ספיר?

בית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר הוא בית ספר מיוחד ויחיד במינו, גם בגלל הקרבה שלו לשדרות ולעזה וגם בגלל שהוא בועט, צעיר ואיכותי, וזה התאים לנו להיכנס למסגרת שמחפשת ושואלת שאלות ובודקת אופציות חדשות. אנחנו פותחים מסלול שאין כמוהו וחשוב לנו להתנסות ושיישאר לנו החופש לחפש ולמצוא כיוונים חדשים גם בתחום התנועה והכוריאוגרפיה וגם בתחום הדיגיטלי המצולם.

פרומו ראנה פלאזה

הגלויה – מופע מאת יפית מויאל

המופע הגלויה הוא מופע יחיד. יפית מויאל, שלמדה אמנות בבצלאל ופלמנקו בספרד, מחברת מונודרמה העוסקת בגיבורה שחקנית-רקדנית אשר חיה סוג של חיים כפולים. היא חלק מלהקת תיאטרון-מחול מוכרת בתל אביב, ובימי שישי, מבלי שאף אחד מחבריה יודע, היא נוסעת בקביעות לבקר את אחיה הבכור בבית הכלא בבאר שבע.

מאיפה נולד הרעיון למופע? האם זו הפעם הראשונה שאת משלבת וידיאו במופע?  

הרעיון למופע נוצר מתכנים מאוד אישיים. במונודרמה בתמונה האחרונה, שבה תמר יוצאת לשחרר את אחיה מהכלא, היא אומרת לו: "ציור הוא כל דבר שעומד מאחוריו קיר, ואדם הוא כל אחד שעומד מאחוריו רקע שהוא דתו, עדתו, מוצאו, נקודת התחלתו ולפעמים הרקע הזה, הוא הקיר שמפריד בינינו". הנקודה הזו ליוותה אותי תדיר, בטח בכל מה שנוגע לאסירים משוחררים שהרקע שלהם מהווה להם קיר.

זו הפעם הראשונה שאני משלבת וידיאו בעבודתי, הווידיאו נועד להוסיף ממד נפשי לדמות שנמצאת לבדה על הבמה, ולבדה בלבטים שהיא עוברת ביום הפרמיירה שלה, שהוא גם יום שחרורו של אחיה מהכלא.

איך הייתה לך העבודה על קטעי הווידיאו? מה גרם לך לפנות למדיום הזה?

זו הייתה עבודה מרתקת של חיפוש זוויות צילום מעניינות, של חיפוש לוקיישנים שמשדרים כלא, אך גם מרחבים של יופי, מרחבים אלטרנטיביים לדמות. התובנה הייתה שלדמות יש חיים נפשיים ויצירתיים מעבר לבמה, מעבר לגבולותיה ומעבר לקונפליקט הקונקרטי. פניתי למדיום הזה בכוונה לתת לצופה הצצה לדמיון של הדמות, ובכדי לאפשר לדמות עצמה לעמוד ולהסתכל בתמונותיה ותנועותיה הנפשיות, ולבדוק איך ההתבוננות הזאת מפעילה אותה.

את יוצרת בינתחומית המגיעה מרקע של מחול, תיאטרון ואמנות ויזואלית – איך כל התחומים מתחברים ומה גרם לך להמשיך ולהתפתח לכיוונים נוספים כל פעם?

עוד במהלך לימודי בבצלאל מאוד נמשכתי לעבודה עם ההבעה והנוכחות הגופנית, חיפשתי דרכים לפתח את עצמי על ידי מחול, פלמנקו, משחק ומיצג, וזאת מתוך תחושת סלידה וניכור שהגלריות והמוזיאונים שידרו לי. קריאת הכיוון הראשונה הייתה כאשר ראיתי מופע של פינה באוש במסגרת התכנית לחילופי הסטודנטים בגרמניה, ואף היא השתמשה במסך הווידיאו, ברקע שעומד מאחורי הדמות. הרגשתי שיש שם משהו הרבה יותר מדויק ויזואלית וקונספטואלית. כי תפאורה לפעמים הרגישה לי חיצונית ותפורה ולא תמיד מתבקשת בתיאטרון שעובד מתוך הזליגה שבין המציאותי לדמיוני ולמטפורי.

מה החוויה העיקרית שאת שואפת להעביר במופע ואיך השילוב בין הבמה למסך שירת אותך בכך?

אני שואפת, בראש ובראשונה, לחוויה של הצופה ולחיבור הבלתי אמצעי אתו, כאלה שמופע חי יכול לתת. המסך פורץ את הגבולות, נותן תחושה שיש מעבר לקירות.  כי בסופו של דבר כשאני מסתכלת על הקולנוע ששבה את דמיוני אני חושבת שוב ושוב על תיאו אנגלופוס ועל אינגמר ברגמן, שלא פעם מצאתי בקולנוע שלהם יסודות תיאטרליים מובהקים, במיוחד כאשר הם מוותרים על הצורך של הקולנוע לחקות מציאות. במונודרמה השימוש במסך מעביר את הדמות למרחבים מאתגרים יותר. במקום במה בתוך קופסה שחורה וסגורה, חיפשתי את הנופים המיוחדים לדמות, ורציתי להעניק לה במה משל עצמה.

קטע מתוך "הגלויה".

העבודה על מופע היא מסע כפי שנשקף ממילותיהם של היוצרים. החיפוש אחרי כלים מדויקים מביא אותם לשלב את המוכר עם שדות נוספים. דני בבלה (Denis Bablet), חוקר תיאטרון, הגדיר את מקום ההצגה: "כמקום של פעולה, מקום שבו מוצג אירוע מסוים על ידי אנשים עבור אנשים אחרים [...] אספה של קהל צופים, אספה של שחקנים הנמצאים אלה מול אלה פרק זמן מוגדר. זהו מקום של חילופין בין שחקנים וקהל צופים". ושילוב אירוע תיאטרוני, בימתי, עם "כוחות העל" של הקולנוע מאפשר שילוב של אותם חילופין בין הקהל למציג, אך בתוספת המרכיבים האסתטיים הייחודיים לקולנוע. ענר פרמינגר בספרו "מסך הקסם – כרונולוגיה של קולנוע ותחביר" מסכם את אותם מרכיבים לשלושה:

  • אופיו הריאליסטי של הקולנוע – הרגשת האותנטיות והאמינות שיש לתמונה המצולמת, תמונה שנוצרה באמצעים מכניים, אופטיים וכימיים, כביכול, ללא התערבות אנושית.
  • אשליית העומק בקולנוע – הפרספקטיבה שיוצרת הרגשה של עולם תלת-ממדי.
  • אשליית התנועה בקולנוע – ההרגשה שהדמויות על המסך נעות, אף שאין אפשרות טכנית לצלם תנועה של אובייקט.

השילוב של אקט המופע הבימתי עם האלמנטים הקולנועיים יוצר מדיום נוסף, אשר לא מגביל את עצמו למציאות הנוכחת בתוך אולם המופע, ושואף להביא את העולם שבחוץ, על פרטי פרטיו (כאמור "כוח העל" של הקולנוע) למפגש החילופין עם הקהל ברגע האמת של המופע. ייתכן שדווקא כאשר נלקח מהקולנוע הציווי לריאליזם והוא מושלך לחלל אולם התיאטרון, ניתן לחוות רגעים מזוככים. אולם ייתכן שאין זו אלא דרכם של יוצרים, בעידן בו אנחנו מוצפים דימויים, לאתר את הדימוי המדויק במפגש "עם נקודת הריק היצירתי המצויה במרחבי הנפש", כפי שנכתב בציטוט של אריך נוימן בתחילת רשימה זו – הלא היא הנקודה שממנה מגיחה היצירה בראשיתה.

ולסיום פיסת סרט תיעודי שהתגלגלה לפתחי, נצרבה בתודעתי ואשר פורסמה בפייסבוק תחת הכותרת "תזכורת" על ידי ויקטוריה חנה, אמנית רב-תחומית בעצמה שהציגה בעבר בפסטיבל קולנוע דרום. קטע זה יכול אולי לשמש סוג של מצפן ליצירה בעולם רווי דימויים ורצפים, על אף שנלקח בדיוק מאותו רצף חסר היררכיה. הסרטון עצמו פורסם במקור על ידי מישהו אחר וצבר מעל 8 מיליון צפיות. לאחר תחקיר גיליתי שהקטע לקוח מסרט תיעודי אנגלי בשם INSPIRATIONS של במאי בשם מייקל אפטד ((Michael Apted, ובו ריאיון עם דויד בואי. בסיום  הקטע (0:44) אומר בואי:

"אם אתם מרגישים בטוחים בתחום היצירה שלכם, אתם כנראה לא באזור הנכון. תמיד תעמיקו עוד קצת לתוך המים ממה שנראה לכם שאתם יכולים, וכשאתם מרגישים שהרגליים שלכם לא ממש נוגעות בקרקעית כנראה שאתם במקום הנכון לעשות משהו מסעיר". לסרטון מפייסבוק