מאת: איריס חפץ

המצלמה והעין הבוחנת של מורן איפרגן לוקחים אותנו למסע שמתחיל באשמורת לילה, בשיחה שמתנהלת בינה לבין אישה עלומה, נפש עזובה שמייעצת לה, מעין חכמה-לרגע ששוכחת ששנתה שלה עצמה נודדת והיא זו שהולכת לחפש את אלוהים בלילה. היא בקושי מצליחה להרגיע את עצמה, אבל מזדרזת להציע לבמאית הצעירה טיפים לשמירה על משפחה טובה ועל מתח מיני בריא ואף נותנת לה הוראות הפעלה שיגנו על הזוג ועל כל עם ישראל, ממש כמו היו כיפת ברזל לדבריה. מנותנת עצות לכל העם וכמעט לכל הגלקסיה, היא מתבררת מהר מאוד כמישהי שמחפשת קשר אינטימי ורוצה את מספר הטלפון של הבמאית. מרגע זה מלוות את הסרט שיחות שנרקמות תמיד בין שני אנשים. הסרט בנוי כולו מדיאלוגים כאלו, חלקם פנים אל פנים, אך מבלי שבני השיח נראים, חלקם בשיחות טלפוניות או מוקלטות.

מהרגע הלילי הזה אנחנו מלווים אנשים בודדים שמחפשים נפש לדבר אתה, מישהו או מישהי שאפשר יהיה לקרוא לה ״אמא״, לבוא עם צער העולם ועם הצער הפרטי, עם הכאבים, עם הצרות ועם החרדות ולמצוא להם אוזן קשבת, מקום, אזור של נחמה ותקווה לטוב. זה קורה לרוב במצבים של סבל נפשי קיומי: בעקבות מחלה קשה, שברון לב, פרידה מאיימת, חתונה , לידה שממשמשת ובאה או היריון שמבושש לבוא. במצבים עתירי חרדות ואי-ודאות הצורך לקרוא למישהו גובר והעכבות יורדות. ברגעים אלו יש המתחילים ״להתחזק״, מונח המעיד כשלעצמו על חולשה, וגם חילונים גמורים יגידו ״אלוהים ישמור״ או יבקשו סעד בקריאת תהילים, ויש המבקשים מזור דרך תפילה לאמא-אדמה-פגנית. מתוך חוסר שקט ולעיתים אף פחד מוות שקונה לו מקום, יש לנו צורך בזולת ואנחנו קוראים לו בחושך. לפעמים זה יכול להתבטא בהליכה לילית לכותל ולפעמים לכותל-קיר הפייסבוק: "ארבע לפנות בוקר אני לא נרדמת". זה צורך אנושי כל כך בסיסי, הדיבור למישהו אבסטרקטי שאין לו פנים, אך עם זאת נוכח. ומורן איפרגן מצליחה לתת לו תמונה, בלי לתת לו פנים, ועושה את המעשה היהודי של היצירה אחרי חורבן הבית ובזכות חורבן הבית.

צורת הדיאלוג הזו מקובלת בכל התרבויות האנושיות. בין אם מדובר בטכס וידוי, שבו המתוודה אינו מראה את פניו בבירור, בהליכה אל שמאן כזה או אחר או אל קוראת בקלפים. בנצרות ״השיחה המקודשת״ (sacra conversazione)

Screen Shot 2017-06-05 at 12.45.31 PM

הסרט בנוי כך שאיננו רואים את הצלמת, שאינו מגיע באופן ישיר מהאנשים המצולמים. השיחה והחיפוש אחרי מישהו לדבר אתו היא הציר סביבו הסרט סובב, ומורן איפרגן מצליחה לתת לכל אחד מהם תמונה, כאילו ניחנה באיזה חוש ויזואלי מיוחד שמכוון אותה לצלם במקום, באור ובזווית מסוימים מאוד. היא יוצרת מלאכת אמנות של התאמת תמונה לקול ולאווירה.

בתרבויות שונות ובשפות רבות יש עיסוק בתסכול האנושי של פנייה ל״את״ או ״אתה״, מבלי לזכות במענה, שמותירה את הפונה נעזב לבד. באיטלקית parlare a vuoto משמעותו לדבר אל הקיר. ׳לדבר אל הקיר׳ הוא ביטוי גם בצרפתית, אנגלית או גרמנית.  מורן איפרגן מתחילה את דרכה והולכת במסלול שבו הלכו נשים רבות שמרגישות שהן מדברות אל הקיר, אל מישהו שמתעלם, או סופג את הדברים אבל מותיר אותם חסרי משמעות, מקשיב ומצדיק אותך אבל ממשיך להתנהג כאילו זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה ובכך מרוקן אותם ממשמעות. כשהמילים שלנו פוגשות את האחר, אנחנו מקווים שהן ייגעו בו, ירעידו איזה מיתר אצלו, יהדהדו בראשו ושתפילתנו תיענה. כשזה לא קורה, זה כמו לזרוק אפונה על הקיר, כמו שמבטא זאת הפתגם ברוסית באופן ציורי. 

איפרגן מצליחה לתת לביטוי משמעות חדשה: דווקא יש מי ששומע, מחזיר הד ועוזר לעבד את האבל והקושי. ״המקצוע שלך זה מוזר״ אומרת לה אמה בשיחת טלפון. היא לא מבינה איך אפשר לצלם מבחוץ את ההתרחקות מהמשפחה ואת התפרקותה. נדמה לה שבתה הורסת דברים בקלות או מקבלת את ההרס כאילו אין ברירה, ללא מאבק. האם, כמו אחיותיה, חברתה ובן זוגה של הגיבורה, כמו הצופים, מנסים להבין, על אף שהמצלמה חוצצת ביניהם, מה עובר עליה. באופן הזה, דרך האחרים ששואלים שאלות, אנחנו מגששים אתה ואתם בחושך. ומכיוון שאין לנו פנים שיסיחו את דעתנו או יתנו תשובה – אנחנו חייבים להתמסר לרגש שעולה, לרמזים שהיא מפזרת בכתב החידה, יכולים לחוות אתה את החיפוש אחר אותו ״מישהו״ ונהיים בעצמנו לזולת שאליו היא מדברת. שכן גם אנחנו שיושבים בקהל, נהיים לקיר. היא לוקחת אותנו למסע אטי שמתחיל בחושך ואנחנו מתחילים להבין לאט-לאט את הסיפור שלה, דרך קולות חיצוניים כביכול שהיא בוחרת לסרט, דרך חברה טלפונית שמייצגת את "הדרך שלא נלקחה״ או את ״האפשרות האחרת״, שגם בעצמה מחפשת מישהו לדבר אתו ולחלוק אתו את רגשותיה, ומשאירה הודעות מוקלטות רבות משמעות. במהלך הסרט נוצר מעבר בין הכותל, שהוא הכתובת לתחינות, לבקשות של רווקות לזיווג, לאבל אישי של אנשים שאיבדו את יקיריהם, לכלה ביום חתונתה – לבין הצופה. מתישהו, ברגע לא מובחן, ועל ידי כתב המטמון ש אחריו אנחנו מנסים לעקוב, מורן איפרגן מפתה אותנו ואנחנו מוזמנים לצאת למסע האישי והאיטי הזה אתה, ולעבור ממתבוננים ומציצים למשתתפים פעילים בפתרון החידה, שמגיבים לסיפור, מזדהים עם אמה, עם אחיותיה, עם חברתה ואתה. אולי אפילו נכנסים לתפקיד הילד שלה, שלא יודע מה קורה לאמו או למשפחתו.

המקום

הבמאית לא בוחרת, כמו שירלי ולנטיין, את קיר הבית כדי לדבר איתו. היא הולכת אל הקיר, הכותל המערבי, שמסמל את מה שנשאר מהמקום האלוהי, המקום שיש בו אולי עוד שאריות שכינה, והחלק שמעיד על השלם שחרב. המיתולוגיה היהודית – כמו גם היצירה הקולנועית –בנויה על מאבק בין כוחות שמבקשים לנתץ את הפסלים הקונקרטיים וליצור משהו אבסטרקטי בעולם: השמדת הפסילים ע״י אברהם שהוא אבי האומה, הזעם של משה מול העם שחוגג את עגל הזהב ושבירת לוחות הברית, עד לשיא: חורבן בית המקדש. ולעומתם ניצבים כוחות שמבקשים להרוס את המופשט ולבנות במקומו משהו קונקרטי: פסל ותמונה, מקום קדוש לעבוד אותו בעבודה זרה. מה שאפשר את רוב היצירה היהודית הוא החורבן. חורבן הבית הראשון והשני הביאו אתם גלי יצירה של מחשבה יהודית שלא הייתה משועבדת למקום גשמי, והביאו את המילה הכתובה להיות הדבר שמשותף לכל היהודים בעולם באשר הם: הטקסט. גם כינויו של האל, ״המקום״, מסמל מקום אבסטרקטי שאפשר לקחת אותו משום כך, לכל מקום.

הכותל הוא המקום שבו נפגשים המתחים הללו. הוא מתקיים מסבל האנשים, משמחת הניצחון של הכובשים, מהפגנת הכוח של השליט הנוכחי, מהתאספות לבכי קולקטיבי של הורים שכולים, מסקרנות של תיירים, מקבצנים ומוכרי תקוות וחיזוקי רוח. אפשר למצוא במקום הזה את כל החברה הישראלית ונספחיה ואת מגוון הכוחות האנושיים בכלל. ומכיוון שבכולנו יש את הכוחות הללו ואת המאבק ביניהם, אנו נידונים להתהלך בעולם עם המאבק הפנימי בתוכנו: בין הולדת ילדים וגידולם, לבין פירוק התא המשפחתי. זהו מקום חי כל השנה ובכל שעות היממה. כמו ״המקום״ אין לו זמן ואין לו גבול ואין לו ממש מקום. מה שמעניק לו חיים הם האנשים שחיים בו. והוא חי, כי יש בו חריצים לפתקי המשאלות של בני האדם, שטומנים בחובם עולם ומלואו של אכזבות ופחדים. הוא שורד את הזמן, כמו אלוהים, הוא תמיד שם. הוא הסמל למה שנשאר אחרי ההרס ומסמל את הצורך למצוא תחליף לא קונקרטי, שכן יש איסור לבנות מחדש את בית המקדש. משחרב בית המקדש, יצאו בני ישראל לפזורה ולקחו אתם את התורה ואת האבל לכל מקום. היהדות של אחרי החורבן מנסה ללמד אותנו לחיות עם האבל כל יום, לזכור את ירושלים וחורבנה גם בכל אירוע שמח, לרצות לחזור אליה ולא להקים שוב את בית המקדש – כלומר, על כל אחד ואחת מאתנו נגזר לחיות עם כוחות היצירה ולזכור את כוחות ההרס והחורבן, כדי לא לחזור עליהם שנית. 

אולם, שנאת החינם שבגללה נחרב בית המקדש, היא שנאה הרסנית, שלא נבלמה על ידי עצב וזעזוע מהאבדן שכרוך בה. גם את השנאה הזו מצלמת מורן איפרגן: את הנערות החוגגות ביום ירושלים כאחוזות תזזית, כאילו אינן רוקדות על דם שמקדש מקום מסוים וכאילו לא רקדו שם לפניהן עובדי עבודה זרה לדורותיהם שנענשו על גאוות הלב ושנאת חינם. הן חוגגות את האידיאולוגיה שמקדשת אדמה על פני החיים, וסוגדות לנפתלי בנט בתפקיד עגל הזהב. היא מצלמת מפקדת צבאית שמדקלמת את חיים חפר, כאילו קראה לחייליה את תחזית מזג האוויר, מתוך רוטינה של אינדוקטרינציה וכמו ״אחלה גבר״, היא מצלמת הורים שכולים ואנשים שמגיעים לכותל ויגדירו עצמם כחילונים גמורים. והיא מסיימת בקולו של מאהב פלסטיני – זה שחי את החורבן ואין לו בכלל אפשרות להתכסות בחגיגות מגלומניות, ואין פירוטכניקה שתכסה על חולשתו וקטנותו ופחדיו. לו יש את הכותל כל הזמן בתוכו, כמו יהודי שחי במצב של גלות, ובמילותיו של אחד מהדוברים בסרט מעורר המחשבה והנוגע ללב: ״חורבן הבית תמיד אקטואלי״

איריס חפץ היא פסיכואנליטיקאית, ערכה את אתר ״קדמה״ – במה לדיון מזרחי.

הקיר

תאריך: 12.6.17 | שעה: 19:30 | אולם: סינמטק 1

תאריך: 13.6.17 | שעה: 20:00 | אולם: אופקים

אודות הכותב