לא פה לא שם: פנימה אל תוך החריץ  

מנאר זועבי

גלגל דריסה

הדיכוי החברתי על פניו השונים מכה בנו כבר בתחילת הסרט בדמותה של האישה שמלמדת את הכלה מה כן ומה לא לעשות כדי לרצות את החתן, בעלה לעתיד. זה מתבצע תוך כדי מריטת השיער מהעור שעליו הוא צומח. זו פעולה שחוזרת מאז שהייתה ילדה קטנה, על ידי "סוכר הבנות سكر بنات". שיער שגדל מוסר מחדש, פעם ועוד פעם… עד הסוף.לאקט אלים זה יש גם תוצאות לא צפויות: "יפה וחלקה, נשיותה בלתי ניתנת לערעור", אך מתחת למגע הרך והעדין מסתתר הכאב של הקורבן. כאב עתיק יומין, שנוכח ועתיד להיות עד היעלמותו [] עצם המחשבה על שחרור הגוף מהנטל והחובות שמוטלות עליו, הוא מעשה פסול ובלתי מתקבל שמערער על הנורמות הנהוגות ועל הסדר הקיים. כי במצב זה, זה נחשב לקרוא תיגר כנגד אותו טאבו שמולו אמורים לשתוק, כי "לא נהוג כך, לא ככה משתחררים."

 והגלגל ממשיך במסע דריסת נשמתו של דור הצעירים, שמיוצג על ידי הדמויות שהבמאית בחרה במודעות ובדייקנות רבה, ושבאמצעותם היא מנפצת את הסטריאוטיפים שבנינו ואת הדעות המוקדמות שלנו אודותיהם. כך היא בעצם מפנה את האצבע המאשימה לפשעים שאנו מבצעים כלפי האנשים הכי קרובים אלינו, כשאנחנו פוגעים בהתנסות הראשונית שלהם ובכך גורמים להם לשנות את מהלך חייהם ולהרגיש כי הם אלה ש"מחוץ לחוק". 

גלגל הדריסה מיוצג על ידי מספר דמויות בסרט, שההזדהות שלנו אתם משתנה לפי מה שאנחנו, ולפי יכולת הסלחנות שלנו כלפיהם וכלפי מה שהם מייצגים. כמו ההורים שמתנגדים לאהבה האסורה של בתם, כי הם חולמים לראות אותה ככלה "בחתונה המפוארת ביותר, חתן ממשפחה מכובדת, מלומד, ומחייו לא התנסה בחוויית הנשיקה עם אף בחורה, ואף פעם לא ישן מחוץ לבית." זה המדד המוסרי לבעל לעתיד… האומנם?

הבחור הצעיר קרוע בין התשוקות שלו לבין התפקיד שהוא חייב למלא בכדי לשמור על מבנה החברה הקיים. אל לו להעז לפרוץ כללים חברתיים אלה. כי בסופו של דבר "הכול טוב, רק טוב." בהתאם לתפקיד זה הוא חייב לבחור את שותפתו לעתיד, שתהיה על פי אותן נורמות ועם אותם מאפיינים, שתתאים לתמונה הקיימת. אסור לו לבחור אישה "סוררת". יתר על כן, הגבר שמתחבא מאחורי שיח הטהרה, מנצל את מעמדו הדתי לביצוע המעשים הנוראיים ביותר. סצנה זו מתכתבת עם הספרות המצרית מהמאה הקודמת, בייחוד עם סיפורו הקצר של יוסף אדריס, "בית מבשר بيت من لحم", אשר בו מתרחשים מעשים חריגים בחשכה, כי הכול אפשרי בהיעדר מצלמה שביכולתה לתעד את המתרחש.

גלגל הדריסה ממשיך לדהור גם מחוץ לסרט, במסדרונות ובאולמות הקולנוע. הוא מגיע מחלק מהקהל. כאן הדיכוי בולט בצורתו הבוטה ביותר: איומים והפחדות, בטענה שהבמאית העליבה את נצרת, אום אלפחם ותרשיחא והכתימה את בנות החברה שלנו ובניה. אולם זה דבר שלא היה ולא נברא. הבמאית לא בחרה בהכללה חד משמעית, הרי זה ברור. היא בחנה מקרה מאוד ספציפי. מייסלון חמוד בחרה להציג את הסטריאוטיפ בכדי ללעוג לו ולא בכדי להאדיר אותו. זה בא לידי ביטוי בסצנות רבות. למשל, היד "ששיחקה" בבשר הפרגית על שולחן האוכל ופירקה וחילקה את איבריה בנדיבות בין האורחים היא זו שקרעה את הגוף והנשמה הנשית לשני חלקים בכוח רב ובאכזריות שאינם ניתנים לעיכול. או באותה סצנה שמפגישה אותנו עם ישבנו העירום למחצה של האנס, שניבט אלינו תוך כדי שבעליו מבצע  את המעשה הנפשע, ואינו חדל נוכח המציצנות שלנו כלפיו. להפך, הוא נהנה מהשתיקה שלנו, ומרחיב את "הגזרות שהצליח לכבוש", וכל זה על רקע תמונה קדושה של מפתחות השיבה והצדק. אך גלגל הדריסה מתעלם מסצנה זו, ומתעסק  בנקבה ה"עקשנית". הוא מתרכז בתיאורה: פרוצה, זונה, כלבה, מייצגת רק את עצמה, היא לא שייכת אלינו. כך היא הופכת למנודה, ובן רגע מפסיקה להיות הבת שלנו שלא קיבלה את מלוא האהבה והמזל, ורק רוצה לחיות עם אהבה חמה ותומכת.  אך אנחנו מחסלים אותה וחותכים אותה לחתיכות קטנות, בכדי שיהיה לנו יותר קל ללעוס אותה אחר כך על כל שולחן, ובכל הזדמנות אפשרית. על אף הידיעה שהיא נושאת סיפור ארוך, כי היא אף פעם לא סיפרה אותו, וזה לא במקרה – כי לא מקובל על גלגל הדריסה שהדור הצעיר יפנה לנו גב ויבלבל ויעצור אותנו כדי שנשאל את עצמנו לאן אנחנו דוהרים ?

מן הראוי לעמוד על המבע והסגנון האמנותי והקולנועי של סרט קולנוע אמנותי צעיר זה, אשר בזכותם הוא זכה להדים נרחבים ולתגובות שנעות בין התנגדות מזדעזעת ומוחלטת לבין קבלה גמישה. 

אני רואה בו שימוש בשפה ריאליסטית, לעתים עד כדי קריקטורה, שמותחת את החבל בסצנות שאסורות במרחב הציבורי ושגורמת לנו לבלבול ולכך שנחוש אי נוחות על המושבים שלנו. זוהי שפה חיה וקצבית, שמחברת בין תמונה לקול באופן מרגש ומלא חיות ואנרגיה. היא מעלה סמלים אסתטיים ופואטיים כמו הים, שמתחדש בגליו האינסופיים ויכול לשטוף את הנפש ממצוקתה – סמל שמתכתב עם שיר של דרוויש "הים הזה הוא שלי هذا البحر لي.. ". זוהי שפה זכה וברורה, השמה במוקד את המותר והאסור על פי הדת, הפטריארכיה והאיסורים הקשורים במין –  מציאות שאין להתנתק ממנה. בכך נקשר הסרט לשושלת מצטברת של סרטים קודמים, אך בה בעת מוצא לעצמו את הייחודיות בהרכבת מרקם הסצנה הקולנועית הפלסטינית ואף מציב פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של אותה סצנה.

באשר למצבו של הפרט, מחשבותיו ומאווייו, זהותו וחתירתו למימוש עצמי, מאבקיו הפנימיים וזרותו – הסרט שומר על עמימות מבחינה פוליטית וחברתית ואינו נכלל תחת ההגדרה ה"מזויפת" של סרט "בשירות ולמען המאבק פוליטי".

השאלה לגבי הסולידריות של הדמויות הנמצאות ב"גולה", בחוץ, נשארת פתוחה. האם הם ידבקו בסולידריות זו ובכך יפרצו את המבנה האיתן, שעומד להתמוטט? או שזו רק חוויה צעירה וגחמה חולפת בטרם שהם יחזרו ויהפכו בעצמם להיות שומרי הסף של אותו מקדש. 

מנאר זועבי, היא אמנית רב תחומית, אקטיביסטית, מחנכת ומרצה באוניברסיטת חיפה ובמדרשת בית ברל.

תרגם מערבית: קאיד אבו לטיף

צילום: איתי גרוס