צבי טל, ב"ס לאמנויות הקול והמסך, מכללה אקדמית ספיר

ניישטאט הוא בוגר "האוניברסיטה של הקולנוע" בבואנוס איירס, מוסד פרטי שמנוהל על ידי מנואל אנטין, מוותיקי "הגל החדש הארגנטינאי", זרם שהחל בשנות השישים המוקדמות. אנטין פעל לבטל לחלוטין את מוסד הצנזורה כשמונה לנרמל את הקולנוע לאחר החזרה לדמוקרטיה ב-1983. זהו בית ספר לקולנוע יוקרתי בארגנטינה, שלא מעט מן הבמאים הצעירים ומן ההצלחות הקולנועיות צמחו בו. נישטאט השלים את לימודיו במכון הלאומי הצרפתי ללימודי אמנות עכשווית ואורקולית בלה פרסנוי (Le Fresnoy).

יצירת הבכורה של ניישטאט הייתה הסרט הקצר כולנו בסדר (Estamos bien), ששולב בקובץ הקולנועי "סיפורים קצרים 5" ("Historias minimas 5", 2011) קובץ סרטים שהמכון הלאומי לקולנוע ואמנות אורקולית הארגנטינאי (INCAA) נוהג להוציא מידי כמה שנים מאז שנת 2002. בקבצים אלה השתתפו סרטונים של יוצרים צעירים, שנמנים כיום על בכירי הקולנוע הארגנטינאי.

סרטו הארוך הראשון היסטוריה של הפחד (2014 Historia del miedo,) זכה לפרס ליצירת הבכורה בברלין וקטף פרסים בכמה פסטיבלים בינלאומיים נוספים. בסרט בא לידי ביטוי המוטיב המרכזי בסרטי ניישטאט: האימה הרוויה בחוויה היומיומית בארגנטינה העכשווית.

שני סרטים של ניישטאט שמעוררים עניין מיוחד עוסקים לכאורה בהיסטוריה הרחוקה, אך, בפרשנות חופשית, היא משמשת למעשה אלגוריה לאותה אימה קיומית ששורשיה בעבר.

בסרט הקצר היסטוריה של הרוע (s, 2011) מצטלבות שלוש תקופות: המלחמה לכיבוש שטחי העמים הילידים בפטגוניה בשנת 1870, שכינוייה "המבצע למדבר" מחביא מפעל של טיהור אתני והשמדת-עם על ידי הכוחות של הגנרל חוליו ארגנטינו רוקה, שהיה אחר כך לנשיא המדינה; הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה בין 1976 ל-1983 המיוצגת על ידי הקראת נאום הפתיחה של הגנרל אלבנו הרגינדגי (Harguindeguy) שר הפנים של הדיקטטורה, בכנס היסטורי לזכר אותו מבצע; והעשור הנוכחי המיוצג  בתיאור רצח של ילד בשנת 2011 באזור שבו פעל הגנרל רוקה בעבר, שהשוטרים ניסו לתאר כתאונה. מהסרט הרפלקסיבי שכולל קטעי תעודה מבוימים שמצולמים לכאורה ב-1870, הרבה לפני המצאת הקולנוע, משתמע שהאלימות רוויה בתרבות של המדינה מאז גיבושה כרפובליקה בתקופה של רוקה.

התנועה (El movimiento, 2015) מציג אירועים דמיוניים על רקע המאבקים הפוליטיים שהתרחשו בארגנטינה בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, עת שלט במדינה חואן מנואל דה רוסאס (Rosas). שלטונו נמשך יותר מעשרים שנה רצופות מלחמות אזרחים בין מנהיגים אזוריים, שהסתיימו רק כשנוצח בקרב ב-1854 וברח לאנגליה בחסות השגריר הבריטי. בהיסטוריוגרפיה הארגנטינית נוצרו מחלוקות חריפות שנמשכו עשרות שנים בין היסטוריונים לאומניים רוויזיוניסטיים שהגנו על הישגיו לבין ליברלים אוליגרכיים שגינו אותו על עריצותו. הליברלים עשו לו ולמשטרו דמוניזציה, אבל שני המחנות היו אלימים ורצחניים. יצירות ספרותיות שנחשבות אבני יסוד בתרבות הארגנטינית, כמו הסיפור הקצר "בית המטבחיים" ("El matadero", Estéban Echeverría, 1840) והרומן "עמליה" ("Amalia", José Marmol, 1851)  תיארו את התקופה של החיים תחת איום הבולשת והמיליציות הרצחניות.

למרות שהעלילה ממוקמת ב-1835, האירועים דמיוניים. הסרט בשחור לבן צולם בימים ספורים ובצמצום אמצעים טכניים בולט. העבודות לאחר הצילומים הסתיימו בחודשיים. הרבה מההתרחשויות מצולמות מקרוב ובאווירה חשוכה, שמוסיפה לאימה. התפאורות מינימליסטיות, סצנות שלמות צולמו במישור הפתוח ובשדה מוצף. העלילה המזערית מתארת מנהיג פוליטי עם מעט אוהדים נחושים שמזמן את תושבי האזור לאסיפה שבה יבקש את תמיכתם במאבק על חידוש "התנועה" חסרת השם והמצע. הוא מבטיח להחזיר את ימי הקדם, עטרה ליושנה, לפעול לטיהור הבוגדים והמאחזים עיניים. הטפותיו מלוות נימה לא סמויה של איום באלימות. ואכן, הוא רוצח את בעל החווה שסירב לתמוך בכסף במפעל. מולו פועלת קבוצה לבושת מדים צבאיים וסחבות, שאת כינויה אין לבטא, ומחסלת מתנגדים או חשודים בירי תותח. המבנה הנרטיבי קווי וישיר, אבל רצף האירועים אינו מאורגן בהיגיון של סיבה ומסובב האופייני לקולנוע ההגמוני. דמות המטיף-מנהיג מצטיירת כאחוז דיבוק.

הממד האלגורי של הסרט נובע מחוסר השיוך המדויק לדמויות ומפלגות. "התנועה" מזכירה גם זרמים פוליטיים אחרים, בהם התנועה הפרוניסטית שהוקמה ב-1945 כדי לתמוך בגנרל שכרת ברית עם מעמד הפועלים המאורגן ואחר כך השתלט עליו. האלימות המופעלת על ידי שתי ההתארגנויות היריבות בסרט מזכירה מיליציות וקבוצות חמושות שפעלו בארגנטינה בתקופות שונות, כמו המחתרות המזוינות של השמאל המהפכני של שנות השבעים וקבוצות הרצח הימניות שהפעיל הימין נגדם. השימוש בתותח ובמדים צבאיים מרמז להתערבות הקצונה בסכסוכים הפוליטיים לאורך עשרות שנים.

הביקורות על הסרט בעיתוני הקולנוע היו חיוביות בדרך כלל, הן אלו שייחסו לו אווירה של מערבון של גאוצ'וס, והן אלו שהללו את האלגוריה רוויית המתח בין המלל הנמלץ של פוליטיקאי משכיל לבין המעשים הבוטים שחושפים את כפל המשמעות שבשיח.

האמירה של סרטי ניישטאט על אודות הפוליטיקה השקרית והאלימות המושרשת בתרבות אינה חדשה, דוגמאות לכך ניתן למצוא בהסטודנט (El estudiante, Mitre, 2011), שהוצג בפסטיבל קולנוע דרום ובסיפורים פרועים (Relatos salvajes, Szifrón, 2014) שהוקרן בארץ. הניסיון של ניישטאט להביע אמירה זאת בשפה ניסיונית שהציבור הרחב אינו נמשך אליה מעידה על תעוזה יצירתית וגם על קיומו של קולנוע של פסטיבלים, שזקוק להתפתחותו לתמיכות ולפרסים והוא מאתגר ציבור של מתמצאים וחובבים מושבעים. כדאי להזכיר את דברי הקולנוענית הצרפתיה ג'רמיין דולאק משנות העשרים, שהקולנוע הניסיוני הינו אגוצנטרי ואלטרואיסטי בו בזמן. אגוצנטרי – כי הוא מתמקד בעצמו ואינו מחשיב עניינים אחרים. אלטרואיסטי – כי חידושיו האסתטיים מאומצים בבוא הזמן על ידי הקולנוע התעשייתי הפופולרי.