מאת: אפרת כורם

ילד כהה עור קשור לעמוד עץ במרחב מדברי-הררי, לא מיושב. ידיו כפותות מאחורי גבו. הוא מביט לאדמה ובלחישה נשמע קולו "אני לא יודע כמה פעמים היא הביאה אותי אל ההרים, קשרה אותי ועשתה דברים מלוכלכים בגופי. אפילו ליקקה בין רגליי. זה בגלל הדבק, אני נותן לזה לקרות". כך מתחיל סרטו הראשון הקצר של אסקלנטה מ-2002 AMARRADOS, שבאנגלית תורגם ל-TIED UP , שתרגומו המילולי לעברית הוא "קשורים בחבל". מה שעניין אותי בשם הסרט הזה זה הפועל AMAR בתחילתו, שבספרדית משמעותו היא לאהוב.

הסרט מתאר את הווייתו של ילד רחוב, ילד ללא שם, רעב, מלוכלך, עזוב. הוא ישן ברחוב ומה שמכסה אותו היא פיסת עיתון. כשהוא מגיע מההרים אל המרחב האורבני, המצלמה עוברת על פני ילדי רחוב נוספים המישירים אליה מבט. הרחוב מלא בהם, זה עולם של ילדים רעבים, המתפרנסים מזנות ומסניפים דבק כמו הגיבור של הסרט. כשהוא מסניף דבק הרעב מפסיק להציק "עם הדבק אני עף כמו סופרמן, זה קול. הרעב רק מדגדג מעט". יש לילד יחסים עם אישה בהירת עור, היא זו הקושרת אותו, היא חיה אחרת ממנו בבית חם ומנגנת בפסנתר, לבושה טוב, בהזיותיו היא לבושה בשמלה שעשויה כולה מטורטיות וטאקו, עד כדי כך הוא רעב. יש לה מאהב לבן 'גרינגו', הוא הבטיח לה שייקח אותה ואת הילד לשיקגו, ארה"ב. הגרינגו קושר אותה למיטה ומעביר סכין על גופה, זה מרגש אותה, ככה הם עושים אהבה. חברתו הטובה של הילד היא מריסול, זונה שעובדת בלילה וישנה כל היום. ביום הילד עובר בחדרה במלון ולוקח כסף שהיא מחביאה מתחת לכרית, היא מעמידה פנים שאינה רואה. מריסול מספרת לילד שאחד מלקוחותיה, גרינגו אחד, אמר לה שבני אדם קשורים זה לזה. "אנחנו נצליח להינתק אחד מהשני רק כשכל אחד מאתנו יהיה אדם שלם, ולא עוד קשר". הילד לא מצליח להשתחרר מהקשירה של האישה. הוא תלוי בה, היא קשורה למאהב הגרינגו שלה ומריסול קשורה בלקוחות הגרינגו שלה. הם קשורים בגורל טרגי אחד, שיש בו מן העונג והכאב. קשה להינתק. בסופו שלAMARRADOS  האישה שוב קושרת את הילד לעמוד העץ, מתפשטת לפניו, מנצלת אותו, והוא קשור. 

גיבור קשור אחר, נמצא בסרט קצר נוסף שביים אסקלנטה באסופת סרטים קצרים מ-2010 ששמה הוא REVOLUCION, שביימו במאיות ובמאים מקסיקניים במלאות 100 שנים למהפכה המקסיקנית. הסרט של אסלקנטה נקרא באנגלית  THE HANGING PRIEST (בתרגום לעברית, "הכומר התלוי" ובספרדית נקרא הסרט EL CURE NICOLAS COLGADO). אנחנו מתוודעים לכומר קשור ותלוי הפוך על עץ באמצע המדבר. הוא קשור ותלוי פיזית אך גם תלוי בשני הילדים העוברים לידו. הילדים בורחים מכפרם, שנפגע על ידי פורעים, משחררים את הכומר ויחדיו הם הולכים במדבר, שומעים את וידויו של הכומר על טלטלות האמונה שלו עד שהם מגיעים אל העיר במקסיקו של היום. הם פונים לאנשים בבקשת נדבה. הם רעבים. אך איש אינו נפנה אליהם. בסופו של דבר הם מוצאים עצמם מול דלפק המכירה במקדונלדס. 100 שנים של מקסיקו בעשר דקות של סרט – מקסיקו הכפרית של אז עד מקסיקו השוקעת בתוצרי התרבות האמריקאים של היום. קשר תלות בלתי ניתק. 

בשני הסרטים הקצרים שמניתי לעיל, הקשר (שבעברית מציין גם קשר פיזי וגם נפשי) הוא באופן פרדוקסלי קשר של אהבה, והוא מציע את האמביוולנטיות הבלתי נסבלת של האהבה: אנחנו קשורים במה שמענג אותנו ומכאיב לנו. כפי שניסח זאת פרויד במסתו "תרבות בלא נחת" כשכתב "לעולם אין אנו חשופים כה הרבה לייסורים כמו כשאנו אוהבים". פרדוקס האהבה המוצע כאן, העיקרון האוניברסלי הזה, נמצא באופן ישיר או עקיף בכל סרטיו הבאים של אסקלנטה. הוא מתהווה, מוצא ביטויים נוספים, זירות קיום, מתאר את הפוליטיקה של הקשר בין הסובייקט לבין זולתו (במובן של כלכלת הקשר – של תן וקח), ביחסים שבין גבר לאישה, בין המעמד הבורגני והעניים, בין ילדים לבין הוריהם, בין המדינה ואזרחיה, בין האזרחים לבין העובדים הזרים הלא חוקיים, בין מקסיקו לארה"ב. אסקלנטה משרטט ומנסח זאת לאורך יצירותיו, ומסרט לסרט זה הופך מהקונקרטי למופשט, מהגוף האנושי או ה"דם" (SANGRE שם סרטו הארוך הראשון מ-2005) לזה שאין לו שם, שהייצוג החומרי האפשרי שלו הוא חייזר. את המופשט ביותר המייצג את לב לבו של פרדוקס האהבה, נפגוש בדמות של חייזר בסרטו החדש THE UNTAMED מ-2016. מעניין ומפתיע כמה באופן עקבי מתהווה הרעיון של הקשר הבלתי נסבל, אם פיזי, אם רגשי, אם רוחני או פוליטי בסרטיו של אסקלנטה. עוד יותר נוקב הוא המחיר של הקשר הזה. 

SANGRE  מתאר את שגרת חייהם של זוג, בלנקה ודיאגו שמועקה שקטה נשזרת בכל תמונה של חייהם. הסרט כולו הוא אסופה של שוטים סטטיים לרוב, ולאורך אלבום התמונות הזוגי שיוצר לנו אסקלנטה אנחנו מגלים אט אט את הרקוב. כמו בסרטיו האחרים, אסקלנטה טומן עבורנו כבר בפריים הראשון (בדרך כלל לפני הכתוביות) דימוי או סיטואציה דרמטית אחת שאפשר אפילו לשכוח עם הזרימה של הסרט, שקשורים בסימפטום שממנו סובלים הגיבור או הגיבורה שלו והוא עניינו המרכזי של הסרט עצמו. ב-SANGRE שוט הפתיחה מציג גבר שכוב על רצפה בחלל ריק ודם נוזל ממצחו, עוברים ושבים עוברים על פניו, נראות רק רגליהם. "זה לא בריא שאני אוהבת אותך כל כך" אומרת בלנקה לדיאגו אחרי שהיא מכה אותו ומבקשת את סליחתו, דיאגו יודע שאסור לו לעשות צעדים מיותרים, אסור לגרום לה לקנא, אפילו מפני קרינה, בתו המתבגרת מנישואיו הקודמים, שמבקשת לגור איתם. דיאגו חושש מבלנקה ומשכן אותה בחדר במלון לא לפני שהוא שואל אותה למה היא לא רוצה לחיות עם בן זוגה. קרינה מספרת שהוא מסומם ושגם היא בעקבותיו משתמשת בקוקאין. כשדיאגו שואל אותה לסיבה, קרינה עונה "כי אנחנו מאוהבים ואני אעשה הכול בשבילו". דיאגו ימצא את קרינה מתה ממנת יתר, עזובה בחדר המלון שבו שיכן אותה. הפחד מהמוות, מבלנקה ומעצמו יגרום לו לעטוף את גופתה בשקית ולזרוק אותה לפח האשפה. דיאגו, קרינה ובלנקה קשורים בקשר מכאיב של אהבה ותלות שמביא עליהם אסון.

LOS BASTARDOS סרטו השני מ-2008 מתאר את אותו קשר מכאיב ובלתי ניתק בזירה הפוליטית של יחסי מקסיקו וארה"ב דרך סיפור טרגי של שני עובדים לא חוקיים מקסיקניים בלוס אנג'לס. "בכל אחד מסרטיי, התמודדתי פחות או יותר באופן ישיר עם הדרך שבה התרבות האמריקנית מטביעה את חותמה על החברה המקסיקנית" אומר אסקלנטה. גם כאן השוט הראשון של הסרט, מתאר את מערכת היחסים שלנו כצופים עם שני הגיבורים, ג'סוס ופאוסטו. ב-One Shot רחב אנחנו נמצאים במרכז של כביש ראשי, ומרחוק נראות שתי דמויות המתקרבות למצלמה, לאט לאט הן הופכות מצלליות לאנושיות, עם פנים. ואז מיד מתרחקות שוב ועולות על גשר, ממשיכות בדרכן אל נקודת איסוף לעוד יום עבודה בשכר זעום. השוט הזה מבשר את האמירה של אסלקנטה שמציעה סיפור פרטי: ג'סוס ופאוסטו עובדים לממן טיפולים לקרובת משפחה שמאבדת את מאור עיניה מיום ליום. אך יחד עם זאת זהו עוד מקרה טרגי בסטטיסטיקה נוראה של יחסי התלות של מקסיקו בארה"ב. השוט מבשר לנו שלרגע, עם קיומו של הסרט, הם יהפכו לגיבורים שלנו, אבל לא הרבה אחר-כך הם יחזרו ויטבעו בסטטיסטיקה. מעניין לראות את הסרט הזה בעיניים ישראליות, אלו המכירות את קבוצות העובדים הפלסטינים המסתננים ומחפשים עבודה בישראל, את הסיטואציות הנפיצות והאבסורדיות העולות מיחסי התלות ההדדיים האלה. ישנם סרטים ישראלים שמנסים לטפל בסכסוך (עם או בלי מירכאות), אך לצערי לא מצאתי בקולנוע הישראלי, לפחות לא בזה שאני מכירה, התייחסות כל כך נדיבה וחקירה אמיצה של הסיטואציה הממולכדת הזו של יחסי עבד-אדון המתחלפים תמידית זה בזה כפי שמצאתי ב-LOS BASTARDOS, שעוקב אחרי שני עובדים לא חוקיים בדירה של אישה אמריקאית בודדה אחת בלילה שהם מעבירים יחד בכפייה. הלילה הזה הוא מטפורה מזוקקת ונפלאה ליחסים פרדוקסליים של קשר תלות רצחני. אולי כדי ליצור מרחב קולנועי אמין ומעמיק שיתעסק בסכסוך אצלנו בישראל אנו זקוקים ליוצרות וליוצרים שיודעים להיות גם וגם, גם ישראלים וגם פלסטינים, גם יהודים וגם ערבים. כדי לספר נאמנה את הסיפור הזה של הסכסוך דרושה נקודת מבט שהיא פנימית וחיצונית בו בזמן, בדיוק כמו האקט של העשייה הקולנועית שדורשת תמיד איזו חוכמה של פנים וחוץ.

באחד הראיונות שנערכו עמו לקראת הקרנת סרטו HELI ב-2013, סיפר אסקלנטה שאמו מארה"ב ואביו מקסיקני, הם נפגשו ב-1972 במקסיקו ויצאו לטייל באירופה, ו"רק במקרה" הוא נולד בברצלונה. מיד אחרי לידתו הוריו חזרו למקסיקו ואמט גדל בגואנחואטו ולעיתים אף בילה זמן בארה"ב בגלל אמו. בבגרותו הוא חזר לברצלונה ללמוד קולנוע ואף המשיך את לימודי הקולנוע בהוואנה, קובה. כשנשאל איך הוא מגדיר את הלאום שלו והאם הוא במאי בינלאומי, הוא ענה שהוא יוצר קולנוע מקסיקני "אני רוצה לעשות סרטים במקסיקו על הנושאים העולים מכאן (מקסיקו), כי אני מכאן, מרגיש מכאן, למרות שנולדתי בארץ אחרת והוריי ממדינות שונות, כל זה דווקא עזר לי לקבל נקודת מבט שונה על מקסיקו. אני חי במקסיקו ובכל פעם שאני מבלה זמן בחו"ל זה פותח את המחשבה על החיים כאן. אני לא בן אדם לאומי במיוחד, אבל מרגיש שיש במקסיקו עושר מבחינות רבות ובעיקר עושר דרמטי, כזה שטוב לעשיית סרטים". עם סרטו HELI פנה אסקלנטה להתעסקות באויב הפנימי שקיים בחברה המקסיקנית, שהוא גם כמובן תוצאה של היחסים המעורערים עם ארה"ב, אך בסרט זה ארה"ב קיימת אולי בסאב-טקסט ולא בטקסט עצמו. הטיפול הוא דרך סיפורה של משפחה ממוצעת מהפריפריה המקסיקנית, מעיירה בדמותה של גואנחואטו (העיר בו גדל אסקלנטה), שמסתבכת באופן תמים עם קרטל סמים אכזרי, שמתחזה למשטרה המקומית. גם כאן השוט הראשון של הסרט מציג בקלוז אפ פנים מדממות של בחור צעיר ונעליים המועכות אותן, בנסיעה בלתי נגמרת. מידי פעם עיניו נפקחות, ואנחנו מבינים שהוא חי. אנחנו נחזור "להבין" מה השוט הזה, אך לא לפני שנכיר את הפרטים במשפחה והיחסים בתוכה. הלי הוא נער צעיר המתגורר בבית אביו עם אשתו הצעירה, שילדה את בנם לא מזמן, ועם אחותו, אסטלה, בת ה-12 שמאוהבת בבטו, צוער בקורס לשוטרים במחלקה הנלחמת בסמים. הם מאוהבים ומחליטים לברוח ולהתחתן. בטו לא יודע כי הוא מתאמן בקורס מפוברק של קרטל סמים שדווקא מתפרנס מאותם סמים. באקט ילדותי הוא מחביא כמה חבילות של קוקאין בביתה של אסטלה. כשעולים עליו כולם משלמים מחיר. בתוך כל זה נפרשת בפנינו הסיטואציה העגומה של החיים במקומות נשכחים ורחוקים מעין. עניינים כמו הריונות לא רצויים בשל איסור על הפלות, חיי עבודה שחוקים ומשפחה מתפוררת יחד עם רגעים של חמלה, חום ויכולת לאהוב ולחלום. האריגה העדינה הזו שבין ליטוף למכה מתקיימת לאורך כל הסרט ומביאה עולם אכזרי, שכצופה אני מתהלכת בו בביטחון הודות לנאמנות הבלתי נגמרת של אסקלנטה לעולם שהוא יצר ב-HELI.  

אם בסרט SANGRE אסקלנטה בחן את היחסים השבירים בתוך הזוגיות, ב-LOS BASTARDOS את הקשר הנפיץ עם ארה"ב וב- HELI את האויב שבפנים, בתוך החברה המקסיקנית. בסרטו החדש מ-2016 הוא מגיע אל הקשר עם הגוף והזרות שקיימת בו. ל'זה שאין לו שם', שהייצוג החומרי האפשרי שלו הוא חייזר. הניסוח החריף והמטלטל הזה מובא בסרטו האחרון ששמו בספרדית הוא LA REGION SALVAJE (התרגום בספרדית הוא "האזור הפראי"), באנגלית תורגם ל- THE UNTAMED, זה שאי אפשר לאלף אותו, לביית אותו. הספרדית של אסקלנטה מתארת אותו כאזור פראי, לעומתה האנגלית ממציאה שם המחובר משתי מילים לחוויית ה"לא מבוית" הזה. בדומה להמצאות הלשוניות בעברית למילים אינסוף או חייזר. השפה ממציאה משתי מילים משמעות שלישית מופשטת. מהו האין סוף? מהו החי הזר? מה חיבור המילים  UN TAMED מציין? אסקלנטה טוען שזהו המין, הסקס. המין הוא תמיד חייזר. יצורי האנוש מדברים, בני האדם הן 'הוויות מדברות' כפי שקורא להן הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן, אולם האקט המיני הוא זר, זר לשיח. אפשר לדבר עליו – מיניות היא גם סוג של תקשורת. אבל המין עצמו אינו מתקיים בשפה, הוא מתקיים בגוף. לכן הוא חי-זר. ואכן כך, גיבורת הסרט LA REGION SALVAJE, אנחלה, שמיואשת מחיי הנישואין שלה ואינה יודעת שבעלה בוגד בה עם אחיה, מתוודעת ליצור, חי-זר, שנמצא בבקתה ביער תחת משמורת של זוג מדענים, שעושה ניסיונות מדעיים בו וביכולות המיניות שלו. אנחלה מצליחה לחוות סקס עם החייזר, ליהנות ממנו, להתקיים בחוויה הזו כאישה, כסובייקט. אבל, אומר ומראה לנו אסלקנטה, החוויה החי-זרית הזו מסוכנת, היא יכולה להמית. לא כולם יכולים לעמוד בה, לחוות אותה. גם בסרט זה פותח את הסרט שוט איטי של מטאור בחלל המתקרב לאיטו אל המצלמה, בדומה לג'סוס ופאוסטוס בסרט LOS BASTARDOS אנחנו נתקלים בזרים. החייזר במקרה של סרטו האחרון, קושר את הזרות לתוך הגוף, למין עצמו. אם הזרות מתקיימת באופן מבני בזוגיות, בחברה, במדינה או באקט המיני. אסקלנטה מראה לאורך כל היצירה מעוררת ההשראה שלו את הקשר הבלתי ניתק עם הזרות והאחרות הקיימות בנו כסובייקטים – בגופינו, בזוגיות ובמשפחה שלנו, בארץ בה אנו חיים ומעצם היותנו צופים – בקולנוע עצמו. 

אפרת כורם היא יוצרת קולנוע. מלמדת בימוי וכתיבה במסלול קולנוע של בית הספר לאמנויות הקול והמסך של מכללת ספיר. בוגרת המחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר וסטודנטית לתואר שני במסלול לכותבים של המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

רבולוסיון: 11.6.17 | שעה: 13:00 | אולם: סינמטק 2

ממזרים: 11.6.17 | שעה: 22:30 | אולם: סינמטק 1

דם: 13.6.17 | שעה: 10:05 | אולם: סינמטק 2

הלי: 12.6.17 | שעה: 19:00 | אולם: סינמטק 2

הפרא: 12.6.17 | שעה: 22:00 | אולם: סינמטק 1

אודות הכותב