מאת: רם לוי

- תחילה אצטט משהו שקראתי פעם ונראה לי רלוונטי.

The most productive work is that which produces a tension between
The Natural" and “The Strange”.A[...] strategy which is capable of"
constantly drawing the spectator into the story, but repeatedly pushing
him away, to a position of critical appreciation.
(A.  Higson, Screen. Vol. 27 No. 3-4,P. 130)

 

אח"כ אוסיף כמה הערות ששרבטתי לעצמי, ושלא ייכנסו לגוף המאמר. (אנא קראו את הפיסקה הבאה בקול רם ובמהירות, כאילו לפניכם משפט אחד ארוך.אם טעיתם – אל תחזרו.

"ארוטומניה או תסמונת דה קלרמבו" היא מצב בו החולה בטוח שמישהי או מישהו מאוהב(ת) בו (בה) למרות שכל הראיות הגלויות מעידות על ההפך העלילה מתרחשת בשיכון ג' ולא בשיכון א' כי כאן התחתית שמו של גיבור הסרט הוא ויקטור (מנצח) ושמן של אהובותיו מיכאלה (המלאך מיכאל) ולבנה (מרוקאית) זוהי ביקורת על סרטי הבורקס שאינה מאמינה באהבה בין מזרחי לבלונדינית אמתית ועוד ממושקפת ומה זה אומר על אהבה בכלל? ובשנות ה80 כשהיה כאן רק ערוץ אחד מתנשא וממסדי הכבלים הפירטיים מילאו את הצורך בקטרזיס שהערוץ הזה לא ידע לספק ויקטור מפעיל תחנת הכבלים הוא בן דמותו של במאי הסרט שבי (איזה מין שם זה) גביזון מה שמתקשר לפרדוקס החתול של שרדינגר בסוף הסרטשצולם במאה שעברה ויקטור מתייחד עם מי שמתיימרת להיות אשתו של רב מפורסם זהו PREMONITION המנבא את זנוניה הנוכחיים של החברה הישראלית עם האורתודוכסיה המתיימרת להיות נציגתו הבלעדית של אלוהים עלי אדמות וחרפוף מתעקש להמשיך לזעוק אוולין, אל תלכי!" למרות שאוולין הגיעה אליו זה עתה כשהיא משתוקקת לחדש את הקשר חרפוף מייצג את הנטייה הבזויה של הישראלי המצוי לעטות על עצמו תמיד גלימה בלויה של קורבן הזקוק לרחמים."

וכיוצא באלה שטויות ודברים נבונים. עלי להיזהר מפני קפיצה לביצות טובעניות כאלה. אני במאי. לא תיאורטיקן ולא מבקר. אשתדל להימנעמניתוחים סוציולוגיים, פוליטיים, פסיכולוגיים ומסימבוליקה בגרוש. מקצועי מתיר לי רק להציץ מבעד לזכוכית מגדלת באחדות מן האבנים המסותתות, שמהן בנוי הגשר המפואר הזה, המוליך את הצופה לשיכון ג'. לטובת אלה מן הקוראים שלא צפו בסרט (וחבל מאד) כמה מלים על ראשית העלילה:

ויקטור הוא בעליה של רשת כבלים פיראטית המקרינה סרטים בשיכון ג' בקריית ים. הוא מתאהב במיכאלה, בלונדינית יפה. היא אינה מחזירה לו אהבה ורואה בחיזוריו מעשה תוקפניאפשר להתחיל. סוף סוף.

(20 :00:00  TCTIME CODE)   האיזון הקדוש

הפריים הראשון של הסרט מצולם מזווית עילית. פריים לא "מאוזן" מבחינה אסתטית. חלקו הימני מלא פרטים – בעיקר בנינים גבוהיםומכוערים. לעומת זאת חלקו השמאלי של הפריים כמעט ריק. שמיים עגומים ודרך. ככה מתחילים סרט? דווקא כן. חוסר האיזון האסתטי יוצר אי שקט. אי השקט יהיה ממאפייניו  של הסרט הזה. מבויש, הפריים הראשון מפנה את מקומו לבאים אחריו. אלוהי הקולנוע גולש לכדור הארץ. למרגלות בניין השיכון האפור יושבים שלושה גברים. התשוקה הבלתי ברורה הטבועה בנו לאיזון אסתטי באה על סיפוקה בהדרגה. שני זקנים שגבם למצלמה, זה מימין ורעהו משמאל, מאזינים לוויקטור – משה איבגי, שנמצא במרכז הפריים. זהו! איזון אסתטי מושלם.  מתברר גם שהתמונה כאן היא עניין טפל. פס הקול הוא העיקר. ויקטור מברבר בהתלהבות משהו על גבינה 9%  שנמרחת על פניו. עיניו נעצמות בתשוקה והוא מחקה טרטור מנוע של הליקופטר. על מה הוא מדבר לכל הרוחות. המאחרים להקרנה דורכים על רגלי הצופה. הוא רואה רק קרעי מסך ושומע קטעי דברים. עוד לא התחיל להבין את שפת הסרט, את הדקדוק שלו וכבר ראיית העולם הוויקטוריאנית של הצופה ואברי מינו נתפסים בלי הגנה. אהה!

אלוהים ישמור! הוא מדבר על סקס! על סקס פרוע!  סקס פריקי! הסרט בקושי התחיל!!. הצופה מגיב בצחוק פרוע.

ואז, שוב ללא הכנה מוקדמת, אחד משני הזקנים המאזינים לוויקטור שובק חיים לכל חי. פשוט מת. הצחוק נמחק לרגע. למה הוא מת, אכל משהו לא טוב? אלוהים קרא לו? ואולי לנוכח התיאורים הארוטיים של ויקטור הבין שהחמיץ את חייו והחליט לעבור לעולם טוב יותר. אחרי כשלוש דקות של תיאורי סקס מופרע ומוות מפתיע, מה נשאר לסרט? איזו מן חוויה נעבור? קומדיה שחורה? טרגדיה כחול לבן? סרט פורנו אלים? שבי גביזון , אמן השילוב בין הטבעי  ("The Natural") למוזר ("the strange").  השאיר את הצופה שלו מפרפר באוויר. מלא סקרנות. מת לדעת איך העסק הזה יתפתח? האם מצפה לו אורגיה רבת משתתפות, או השמדה המונית. הכול אפשרי.

00: 00:12 אלוהי הפרטים הקטנים

במאי, יוצר קוסמוס קטן שהוא הסרט, יודע שהכול תלוי בפרטים. בפרטים הקטנים.

1.   ויקטור יושב על גדר אבן. לובש סווטשירט כחול כהה. רק חלקם העליון של שרווליו בהיר. מוזר. הזרועות נעלמו. כאילו אמות ידיו צומחות משום מקום. האם זו בחירה מקרית, או שהלבוש הזה מזכיר כותונת משוגעים?

2.   ילדים המוסתרים מעין המצלמה, לועגים לוויקטור. הם צועקים: "אבנים, סכינים. משטרה" שוב עניין תמוה. מה פירוש המלים? אם מטרת הצעקות הללו הייתה לאפיין את ויקטור, אפשר היה להסתפק ב"ויקטור משוגע!" לא כאן. הצעקה האניגמטית זוקפת אוזניים. במכוון.

3. הילדים לא נראים בתמונה. האם הם נמצאים רק בדמיונו  של ויקטור? הוא קם, פונה אחורנית וצועק: "ערן !.. אני תופס אתכם, אני גומר עליך! אל תדאג!" הוא מסתובב, חוזר ומתיישב על הגדר, משתהה מעט וחוזר על צמד המלים האחרון: "אל תדאג!" גם  את המשפט הזה ויקטור אומר בקול רם.איש איננו שומע. הוא מדבר לעצמו. הוא  דואג. הוא  סובל. מנוע הטורבו הנפשי שלו מטרטר בטירוף. כמו בדיבור הלא נגמר שלו בסצנת הפתיחה, רק שהפעם הסערה חבויה. רק שפת הגוף שלו מסגירה אי שקט נורא. הוא סובל. חשוב שנזכור זאת. בחלקו הראשון של הסרט ויקטור יהיה בלתי נסבל. בסוף הסיקוונס, ויקטור ירים את עיניו, יגלה מרחוק צעירה בלונדינית. הוא יתאהב. העלילה תתחיל.

00:27:00  CINEMADNA

מיליוני הפריימים, השוטים, הסיקוונסים והסרטים שיוצר קולנוע ראה במהלך חייו, משוקעים עמוק בקירות מוחו ומשמשים לו, במודע או שלא במודע, כמלט לבניית סרטיו. ויקטור, בתחנת הכבלים שלו, מקרין סרטים של אחרים. גם שבי גביזון, יוצרו של ויקטור, נסמך לפעמים, במודע ובאופן אירוני על סרטים של אחרים. לדוגמה: הוא יוצר וריאציה מתוחכמת על סצנה מסרטו של ויטוריו דה סיקה נס במילנו (1951). חורף אחד בשכונת עוני. בסצנה שבה מדובר, עשרות אנשים קופאים מקור, נצמדים אלה לאלה, נדחפים, מנסים להתחמם לאורה של קרן שמש הבוקעת מבין קרעי העננים. הקרן נעלמת. היא מופיעה לפתע בסמוך. רצים אליה, מצטופפים שוב, משוועים לחום אבל החום מתחמק. סצנה בלתי נשכחת. גם שיכון ג' הוא שכונת עוני נידחת  בפאתי העיר. לילה. חבורת גברים בגיל העמידה, ויקטור ביניהם, ניצבת מול חלון מואר בקומה ב' של אחד הבניינים בשיכון ג'. דוממים אך מלאי תשוקה, הם מקשיבים לאנחות האהבה שאישה משמיעה בשיאו של מעשה מיני. גם הם כמו עמיתיהם ממילנו, משנים את מיקומם כשמקור הלהט עובר לחלון אחר. גם הם נואשים, כמהים לחום. גם הם זוכים לקבל רק אשליה מרירה.

00:40:00  האם המועדון הוא גם חדר אוכל?

ויקטור מבין שאין סיכוי שהמלאכית הבלונדינית, מיכאלה, (אביגייל אריאלי) תיעתר לו. נואש, הוא מתיישב על ספסל ומסרב לקום ממנו גם כשגשם זלעפות ניתך על ראשו. אמבולנס מעביר אותו לבית חולים לחולי נפש. שם, בעזרתה של לבנה (חנה אזולאי הספרי), הוא מגלה שיש חיים אחרי הגשם. באמצעות רשת הכבלים שלו הוא מפעיל לחץ קהילתי עז על מיכאלה כדי לגרום לה לבוא לביקור. כמו כולנו, יוצרי הסרטים, הוא משתמש במצלמת הקולנוע בכדי להשיג אהבה. היא תבוא. אתה יגיע גם הפיצוץ שהסרט המינורי הזה נמנע ממנו עד עתה.

חולה-אהבה-משיכון-ג-768x551

מיכאלה וויקטור יושבים במועדון בית החולים תחת עיניהם ולאוזניהם הסקרניות של החולים הלבושים במיטב מחלצותיהם. במסדרונות מתח נורא. צלם רשת הכבלים של ויקטור מתעד הכול. מיכאלה, בפרופיל, כולה חיוכים. ויקטור שתקוותו התמלאה, כביכול, יושב קפוא. כתף שמאל שלו מורמת, מבקשת להתגונן מפני מבול הברבורים שהבלונדינית הזוהרת שופכת עליו. אין הוא יודע איך להתמודד עם התגשמות החלום. מודעת לעיניים הרבות הצופות בה, מיכאלה יוצאת מגדרה כדי ליצור דיאלוג, אבל בן השיח שלה אטום. במסדרונות מתחיל רחש מבשר רעות – למה ויקטור נמנע מלהגיב? ואז מגיע הרגע שהוא, אולי, פסגת תבונת הסרט. במצוקתה, לאחר שמיצתה את כל מלאי הנושאים שבאמתחתה, מיכאלה שואלת את ויקטור את השאלה הטריוויאלית ביותר שניתן לשאול בנסיבות אלה – האם המועדון שבו הם יושבים משמש גם כחדר אוכל. ויקטור איננו עונה גם לשאלה הזו.

פסח, (טוביה גלבר)אחד החולים,  איננו יכול לשאת את שתיקת חברו – "תגיד לה שזה לא חדר האוכל!" הוא אומר. תחילה בשקט, אחר כך בצעקה ובסוף בזעם נורא. הוא משתולל, חוטף מתקן מתכת שניצב לידו, מנפץ כל מה שניצב לפניו. אין שום דבר מפתיע בעצם ההתפוצצות של פסח. זו  מתרחשת במתכונת דרמטית- פסיכולוגית צפויה – החולים, כמו מרבית הצופים ב"שיכון ג'" ואולי אפילו מבקרים יבשושיים, היו רוצים בעומק לבם שהפגישה תיגמר בהפי אנד. שמיכאלה וויקטור יחייכו, יאחזו זה בידה של זו, יתחתנו ויולידו ארבעה ילדים בריאים שלעולם אינם בוכים. שהכול ייגמר יפה, לכל הרוחות, שמה שלא קורה לנו בחייםיקרה לפחות לגיבורים שלנו. פסח, בהתקפת האמוק הבלתי נשלטת שלו, מקצין את תחושת האכזבה הכללית הזו, אולם הוא איננו זועק את הזעקה הצפויה, שהייתה יכולה להיות בערך כך –

"דבר אתה, חתיכת זין! שיגעת את כולנו והיא באה! לפחות דבר אתה! שנאמין שדברים  יכולים להשתנות. שיש גן עדן! שיש אהבה, שיהיה טוב! דבר אתה, חתיכת חרא!"

במקום כל הקשקשת שגיבבתי כאן ( ר.ל ) הוא אומר: "תגיד לה! תגיד לה! המועדון הוא לא חדר האוכל!" כאילו שאם ויקטור יציין את העובדה הפשוטה הזו – ישוב העולם ויסתובב על צירו. תכונתו הנדירה של שבי גביזון התסריטאי, להעניק מקום מרכזי לשולי, לתת לטפל לבטא את העיקר, מגיעה בסצנה הזו לשיא.

01:18:40  מהפך

גם "חרפוף", (שמיל בן- ארי) מאושפז בבית החולים לחולי נפש. בלילות הוא יוצא לחצר, מניח ברוב הדר כמה תיקים על השולחן שלפניו וזועק את כאבו למרחקים – "אוולין אל תלכי! אל תלכי!" הצעקה פולחת את דיממת הלילה בשיכון ג' וחודרת לכל בית. חרפוף הוא בן דמותו של ויקטור. גם מקור סבלו הוא אהבה נכזבת, גם הוא משתף את כאבו עם העולם כולו. אלא שהוא חייכן, צנוע יותר מוויקטור, לא מתוחכם וממזר כמוהו. חרפוף נחווה כסמל הטוהר שדעתו נשתבשה. עד קרוב לסוף הסרט הוא מוצג כעוד דמות ציורית של חולה נפש. אולם אז מתברר שהוא יהיה קטליזטור לשינוי שיעבור על ויקטור, גיבור הסרט. לפני המפגש בינו לבין חרפוף, נראה שוויקטור נרפא ממחלת האהבה שלו. שתיקתו במפגש עם מיכאלה והמהומה שהתחוללה בעקבותיו, הביאה, כך נראה, לריפויו. הוא  משתחרר מבית החולים ושב הביתה. אלא שבלילה הוא שב לסורו. הוא מזמין מונית שתיקח אותו לתל אביב, מקום מגוריה של מיכאלה. הוא לובש שוב את הסווטשירט שלבש בעת המפגש הראשון שלהם. ("סווטשירט כחול כהה. רק חלקם העליון של שרווליו בהיר, כאילו הזרועות נעלמו. כאילו אמות ידיו צומחות משום מקום.") בעודו ממתין למונית, מגיעה לכיכר הלילית הריקה נערה יפה העונה לשם אוולין. היא מחפשת את חרפוף. אומרת שהייתה פעם חברה שלו. ויקטור מביא אותה לבית החולים.

חרפוף מתכונן לטכס הלילי שלו בחצר. אמנם לילה, אבל המקום מוצף באור אופטימי והשוטים הרחבים נוסכים רוגע. רק בקצה השמאלי הרחוק של הפריים בולט מעין מבנה מלבני לבן ובוהק "המאזן" את התמונה. משום מה הוא מזכיר לי מצבה. חרפוף מבחין באוולין. הוא מתקרב לשער ושני האוהבים שעיניהם נוצצות, מחליפים מלים חמות, שאחריהן, כך סבור הצופה, ייווצר הקשר המיוחל. אלא שחרפוף קוטע במפתיע את משחק-השיח-המקדים הזה, חוזר לדוכן המרצים שלו ונושא את יללת התן הקבועה שלו – "אוולין, אל תלכי! אל תלכי, אוולין!" למה הוא צועק, שואל הצופה ה"שפוי" את עצמו, הרי אוולין היפה חזרה. היא ניצבת כאן, מאחורי השער, משתוקקת, כך נראה, לחדש את סיפור האהבה שביניהם. אוולין מתבוננת בחרפוף, מקשיבה לרגע לזעקותיו – ונוטשת את המקום.ויקטור, גיבור הסרט, עומד מן הצד. הרגע הקטן, התמוה הזה, יביא למהפך הסופי שלו. הוא הבין משהו על עצמו. ואולי גם אנחנו. על עצמנו.

"עד כאן!" נובח כותב שורות אלה על הבמאי-הכתבן. מה זה "הבין משהו על עצמו?!"          
ומי הם "אנחנו"?
אני יודע! מגרדות לך האצבעות. היזהר – אתה נכנס למלכודת מוות!
הבטחת לעסוק בפרטים, בניואנסים אבל אתה מת לנתח, להכליל, להכניס סרטים
למכלאת מלים מפרשות, מסבירות, מכניסות לקונטקסט.   
לא עכשיו ולא אתה.
סיום הסרט היפה הזה ראוי למאמר מיוחד. לא אתה תכתוב אותו. ממילא עברת מזמן
את מכסת המלים שהוקצבה לך.
לך לעשות סרטים! נו, לך כבר!"

פרופ' רם לוי

המאמר פורסם לראשונה באוקטוברד 2015 באתר ספר הקולנוע הישראלי www.cinemaofisrael.co.il

חולה אהבה בשיכון ג' (1995)

בימוי ותסריט: שבי גביזון/ צילום: יואב קוש/ עריכה: טלי הלטר-שנקר/ מוסיקה:אהוד בנאי/
מפיקים: ענת אסולין ושבי גביזון. שחקנים: משה איבגי, חנה אזולאי-הספרי, אביגיל אריאלי,
טוביה גלבר, שמיל בן ארי, מנשה נוי, אלברט אילוז, אברהם סלקטר, אורי גבריאל, קלודין בן נעים.

12.6.17 | שעה: 17:00 | אולם: סינמטק 1

אודות הכותב