מאת: אילנית סוויסה

שבי גביזון יודע להצחיק אותנו אז הוא מרשה לעצמו ללכת עם העצב והחרדות עד הסוף, למתוח קו ישר בין הקומי לטראומטי ולהוביל אותנו בבטחה במסע אל תוך הפחדים הפרטיים והאוניברסליים שלנו.

חולה אהבה משיכון ג' היה הסרט הראשון של גביזון שראיתי. הייתי צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה באולפנא לבנות ואני זוכרת שצחקתי, באין ספור רגעים, מהעולם המופרך, הליברלי והלא ריאליסטי שהוצג מולי. כבר בפתיחת הסרט צחקתי כשוויקטור הדגים איך עשה הליקופטר באוזנה של אישה לוהטת, צחקתי כשהשכן שהאזין לסיפור מת ככה פתאום. צחקתי כשהבית של מיכאלה הוצף בפרחים, צחקתי כשוויקטור רדף אחרי מיכאלה עם שני אקורדיוניסטים. וכשהסרט נגמר בסוג של הפי אנד כשוויקטור אומר ללבנה "אני אוהב אותך לבנה" חייכתי ארוכות. אבל מהסרט יצאתי בסופו של דבר עצובה, עצובה, עצובה. הפער שנמתח בין מה שעבר עליי בעת הצפייה בסרט עצמו לבין התוצאה הסופית העצים בבת אחת את השפעתו של הסרט עליי,  את השיעור שהיה לו לתת לי, את השאלות שהיצירה עוררה. אחר כך הבנתי שזה סוד קסמו של גביזון: מתחים ופערים בין קומי וטרגי ולמרגלותיהם נפרש העולם שהוא כמו שהוא – קסום וסתמי עד כאב.

סרטו הראשון של שבי גביזון שורו (1990) גרף בטקס פרסי אופיר הראשון  שישה פרסים, ביניהם פרס הסרט המצטיין של השנה. עם זאת היו מי שטענו שהסרט הצליח בעיקר בגלל העובדה שגביזון הוציא מהסרט את המציאות הישראלית רוחשת האינתיפאדה ושאר הבעיות הלאומיות של המדינה שבדיוק קלטה עלייה גדולה ממדינות חבר העמים, ויצר סרט קומי, קליל על חבורה תל אביבית הזויה. כך או אחרת הסרט התכבד גם בקהל רב שנהר לאולמות וצפה בפיצ'ר הראשון של במאי צעיר ולא מוכר.

גם סרטו השני של גביזון חולה אהבה בשיכון ג' (1995) הוא סרט עטור פרסים. בטקס פרסי אופיר באותה שנה גרף הסרט שמונה פרסים, ביניהם פרס התסריט, פרס הבימוי ופרס הסרט הטוב ביותר. גם בחו"ל זכו הסרט ויוצריו לפרסים רבים. בסרט זה כרזת הסרט מבהירה לנו את הסוגה של הסרט ומתארת אותו: "קומדיה חדשה של שבי גביזון" .

 נדמה כי הסגנון הקומי מתחיל לעצב באופן מובהק את כתיבתו ואת סגננו של הבמאי המבטיח שממשיך למלא אולמות ולרגש את הצופים, אך צפייה בחולה אהבה יכולה להבהיר שהקומי הוא עניין יחסי בחיים ושהרגעים העצובים בו, חלקם אפילו טרגיים, מפוארים לא פחות מהקומדיה שהובטחה, מה שלא הפריע לסרט להפוך לשובר קופות ואף להיות אחד מסרטי הקאלט הישראליים.

סרטו השלישי של גביזון האסונות של נינה (2003) שבר שיאים וזכה באחד עשר פרסי אופיר. מפיקי הסרט (ענת אסולין וגביזון עצמו) תיארו אותו כ"קומדיה עצובה מאוד" ובכך יצרו למעשה תיאור מדויק לעבודה של גביזון. בסרט החדש שיצא בקרוב לאקרנים געגוע (2017) משכלל גביזון את הכישרון שלו והסרט כולו נע בין כאב לב לצחוק גדול, ונדמה כי הוא מסמן את סגננו הייחודי, שמדלג בין שני הקצוות במיומנות רבה ובהצלחה מזהירה, באופן מוחלט.

מלבד שלושת הסרטים הנ"ל היה גביזון עורך תסריטים של דרמות טלוויזיוניות רבות. האחרונות שבהן הכל דבש (2007) של יעל פוליאקוב ויום האם (2012) של דניאלה לונדון-דקל – שתיהן קומדיות מוטרפות שזכו לרייטינג גבוה ולשבחים רבים של מבקרי הטלוויזיה באשר הם. שתיהן נגעו הלוך ושוב בצדדים המשעשעים של דינמיקות משפחתיות מופרעות למדי ולא החמיצו גם את הביקור במחוזות שבהם מתפוצצות מורסות כואבות, מלאות חרדות ופחדים.

אל מול תנובה מפוארת זו של גביזון אין ספק כי הוא בוחר בקפידה את סגנונו. כשנשאל בראיון, רגע אחרי ששורו זכה במיטב הפרסים לשנת 1990, אם יש סיכוי שהסרט יזכה באוסקר ענה:

"יש נטייה לזלזל בקומדיות. כאילו שרגשות עצב נעלים יותר ואמנותיים יותר מאשר צחוק וגיחוך. קומדיה מצטיירת כבידור לעומת טרגדיות שמקבלות לגיטימציה אומנותית ביתר קלות" (1)

בצפייה בסרטים של גביזון ניתן לזהות כי הקומי והטרגי הולכים שלובי זרועות הישר ללבבות הצופים. יתרה מזאת – היכולות הקומיות של גביזון מאפשרות לו לצעוד עמוק פנימה אל תוך חרדות ופחדים עמוקים ולקשור בין הומור וטראומה שאותם הוא טומן ביצירה והם אינם תוצאה של מפגש בין נמען ליצירה ולפירוש שניתן לה, אלא מלאכת מחשבת של כותב בעל כוונות ברורות.

בין הומור ויסודות קומיים לנרטיב המייצג חוויה טראומטית יש קשר יסודי ומסורתי. הקשר קיים באופן מובלע בהופעות המסורתיות של הקומי, כמו בקרנבל, בקומדיה ובגרוטסקה על כל צורותיה. בכולן מבחינים במנגנונים של התמודדות עם סבל קיומי, עם הדרה, עם סימון חברתי ועם כוחות מדכאים, שבשיח הפסיכואנליטי יוגדרו כמצבים הגורמים לעוול, לטראומה ולתופעות השעיר לעזאזל. (2)

גם בשורו וגם בחולה אהבה בשיכון ג' מסמן גביזון שני גיבורים שיכולים להצטייר לנו כשני ליצני חצר. בשורו אשר ישורון (משה איבגי) מסתובב בעולם ויש לו בשורה להנחיל. בסצנה הנפלאה שבה הוא מודיע לנהג המונית (אלברט אילוז) כי אין לו כסף לשלם לו עבור הנסיעה ושלא באמת אכפת לו משישה השקלים ושכל מה שהוא רוצה זה בסך הכל את כבודו האבוד ולא להרגיש פראייר ולכן הוא מזמין אותו להשפיל אותו חזרה.

אשר: תבקש ממני לשיר

נהג: (מהרהר ברעיון ) תשיר.

אשר: אני לא יודע לשיר אבל אני יודע לרקוד.

נהג: לא, אמרת שתשיר אז תשיר

אשר: אתה יודע מה? אני גם אשיר וגם ארקוד.

הם יוצאים מהמכונית ובבימוי נהדר ובביצוע מצוין אשר (משה איבגי) רוקד ושר באופן גרוטסקי להחריד (בסגנון צ'פלין) וכל הסצנה מתהפכת על פיה, ומה שהיה עלול להפוך לזירה מלאת סכנה הופך לרגע מלא הומור. זוהי סצנה קרנבלית, תיאטרלית ומלאה במבע קומי. מנקודה זו, באופן מובהק למדי מתעצבת דמותו של אשר כליצן חצר – חציו עצוב, חציו שמח. הליצן, צאצא של המימוס, שמתייחס בדרך כלל לעניינים גסים ונשגבים, רציניים ואפילו מבעיתים, שמתמזגים באופן פלאי עם יסודות ההומור (3), מסייע לאשר לחצות גבולות ולהתנייד בין העולם הבדיוני שהוא ממציא עבור האנשים לבין העולם שאותו הוא חי . לליצנים יש מעמד מיוחד ומנדט ללגלג על השלטון ועל מוסדות הדת. אשר, שספרו מלמד "איך להיות אידיוט" קורא תיגר על התרבות הישראלית והוא לועג לה בריש גלי. עם זאת הלעג הוא כפול, כיוון שאשר הופך להיות מנהיג של כת. גביזון כותב לנו את כל הביקורות שיש לו על התופעה, מבלי שהגיבור שלנו יהיה מודע לזאת כמובן, והוא משתמש בתופעה כולה כאלמנט קומי, שאפשר לבחון באמצעותו קהל מאמינים שונים, שהולכים כעיוורים אחרי מנהיגים מפוקפקים.

בחולה אהבה בשיכון ג' מגדיל גביזון לעשות והוא מציג בפנינו גלריה שלמה של דמויות שרובן ככולן נעות על הציר הקומי בעודן קוראות תיגר על הנורמליות הממוצעת ואין ספק כי רובן חוו טראומה ולכן הן מאושפזות בבית חולים לחולי נפש. אבל כבר בפתיחת הסרט, עוד בטרם ימצא את עצמו ויקטור גיבור הסרט (משה איבגי) באשפוז באותו בית חולים, הוא מרתק את השכנים שלו בסיפור הזוי לחלוטין והוא עושה זאת בכישרון גדול עד כי אחד המאזינים לו לוקה בהתקף לב ומת. בהמשך הוא מחזר נמרצות אחר מיכאלה (אביגיל אריאלי) ואל מסע החיזורים האובססיבי אחריה הוא מצרף שני נגני אקורדיון שמלווים אותו. זוהי תמונה מלאת גיחוך שמיד יוצרת הקשר קרקסי ומציגה את ויקטור כארכיטיפ ליצני מובהק, שמייצג את המאבק המושתת על התנהלות כפייתית ומכנית שמקורה בעיוורון, כפי שמבהיר דלז (deleuze) בדברו על האגו הבנוי מריצוד של חזרות, מסכות המכסות מסכות אחרות, כמו הליצן. רגלו האחת של האגו מייצרת דימוי אחד בזמן שרגלו השנייה מייצרת דימוי אחר (4) כך אשר מול נהג המונית. הוא לכאורה מסיר את כל המסכות ומרקד מולו עירום ומושפל אבל מיד לאחר מכן הנהג מסיע את אשר לאולפני הטלוויזיה ונופל בקסמיו. אשר יודע ללהט וליצור דימויים חדשים בזכות כישורי הליצנות שלו. כמו צפלין, שבעזרת שימוש בנאלי ביד ובנעל מציג בפנינו זוג יונים.

4051995_publicity03.news
חולה אהבה בשיכון ג'
 

והליצנים של גביזון (וניתן למצוא אותם גם בהאסונות של נינה בכל מיני הופעות כמו למשל הופעתו של דובל'ה נבון בדמות המציצן מנחם, או כמו יורם חטב בתפקיד אלכס) יודעים היטב להסיר וללבוש מסכות ולתווך בין העולם הטרגי לעולם הקומי. גם אלמנטים קבועים ביצירתו של גביזון משמשים למקור בלתי נלאה להזדמנויות קומיות. כך כל הסרטים שלו יכילו לוויות וחתונות כפוטנציאל למקום ולרגעים שאמצעות הזרה יהפכו מטרגיים ורציניים לקומיים ומשעשעים. בריאיון לאמיר בן דוד אומר גביזון:

"אם מצחיקים אותך ואחרי שתי דקות מכאיבים לך, אתה מקבל את זה באהבה. ככל שהמצב עליו אתה כותב הוא יותר כואב אתה צריך לזוז מעט יותר כדי ליצור הזרה." [5]

שבי גביזון יודע לפרק רגעים טרגיים וטראומטיים כיוון שברגע הנכון הוא שם במרכז את הטפל, הוא מאפק את הדרמה ונמנע מפורנוגרפיה של הרגש על ידי ביצוע הפעולה ההפוכה – העצמת הקומי.

נדמה כי גביזון עצמו הוא הליצן העצוב, מספר הסיפורים שמביא אל הבמה דמויות שנעות בין קטבים. כך אשר בשורו מתמודד עם הרצון להכרה, עם הרדיפה אחרי כסף והצלחה. כך גם ויקטור הוא חולה אהבה שמחפש מרפא, נינה מהאסונות של נינה, אלמנה טרייה שמחפשת ישועה ונחמה וכך הלאה ועוד חרדות ופחדים אוניברסאליים. אבל בזכות הכישרון הקומי המופלא של גביזון ויכולת נטרול הפצצות הרגשיות שבדרך, הוא מגיש לנו סרטים שהם קומדיות עצובות אתן ניסע עמוק אל תוך החושך שיש בכולנו, כי בכל קצה אפל שכזה גביזון מאיר לנו לרגע, בפנס קטן וצבעוני את הדרך ומותח על פנינו חיוך.

 ———————————————————————————————————————————————————

[1] יעל ישראל, "סטיות קטנות בעיר הגדולה", על המשמר, 12.90.

[2] איה בן דת, בין הומור לטראומה, ביו אתיקה לאסתטיקה, רסלינג 2015, עמ' 65.

[3] מרטין אסלין, תיאטרון האבסורד, תרגום אליקים ירון, תל אביב זמורה ביתן 1985, עמ' 225- 254.

[4] לעיל הערה מס' 2, עמ' .112

[5] אמיר בן דוד, "רגע לפני שבוכים", מוסף הארץ, 19.9.03.

אילנית סוויסה היא יוצרת תיאטרון וקולנוע , אוצרת הפוקוס הישראלי בפסטיבל קולנוע דרום . 

 

חולה אהבה בשיכון ג': 12.6.17 | שעה: 17:00 | אולם: סינמטק 1

שורו: 12.6.17 | שעה: 12:00 | אולם: סינמטק 2

האסונות של נינה: 14.6.17 | שעה: 13:00 | אולם: סינמטק 2

אבידות ומציאות: 13.6.17 | שעה: 23:55 | אולם: סינמטק 2

אודות הכותב