הלומים: סרט ישראלי הקורא תיגר על חומת הדממה

קאיד אבו לטיף מראיין את ארז מזרחי וסהר שביט

 

סרט ישראלי ממוצע מופק בסכום של כ-800 אלף עד מיליון ₪. עם סכום של 450 אלף שקיבלו הבמאים הצעירים סהר שביט (בן 36) וארז מזרחי (בן 35) מקרן מקור הישראלית הם יצאו במסע מאתגר לסרט הביכורים שלהם, הלומים, שמגולל את סיפורו של מנשה, הלום קרוב משנת 1973. הסרט מוקרן בטרום בכורה עולמית בפסטיבל קולנוע דרום ה-15, שפותח את שעריו לציבור הרחב החל מהחמישה ליוני, בעיר שדרות השוכנת דרומית לישראל לא הרחק מרצועת עזה.

שביט ומזרחי הם שני בוגרי המכללה האקדמית ספיר, את אזעקות "צבע אדום" ואת תרגול עשר השניות בריצה למקלטים הם חוו במשך שנות לימודיהם כשני סטודנטים לקולנוע בבית הספר לאמנויות הקול והמסך, ועם השנים למדו היטב איך לחיות עם מציאות מדממת של מלחמה. אך "התרפקות על כאב וליטוף הפצע הפתוח, כסוג של אוננות מלחמה" זה בדיוק מה שלא מעניין אותם. מה שכן מעניין היא התמודדות דרך הקולנוע עם אותו עבר "מדמם", עם הכאב ועם הקושי שבעיסוק זה.

ב-1973, שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. הוא אינו מצליח לתקשר עם הסובבים אותו ומעביר את ימיו לבדו בנסיעות ארוכות במשאית האדומה שלו בחיפוש אחר "גאולה". בתקופה שבה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו דפנה לקבל עזרה מהצבא הישראלי כדי לשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה. שלומי בן ה-10  מנסה להבין מה יש לאביו ולמה הוא לא כמו כולם. זהו שבוע של התפוררות במשפחה קטנה החיה בבת ים לא הרחק מהשכונות העתיקות של יפו, שבסופו נקטע המסע הפנימי, והתמימות שהניעה אותם אובדת לנצח.

פוסט טראומה והלם הקרב עדיין לא נטמעו בחברה הישראלית? למה נחשב הנושא לחריג?

בשנות ה-70, אנשים שחזרו מהמלחמה עם תופעת "הלם קרב" עדיין לא היו מאובחנים כאנשים שסובלים מפוסט טראומה. אנשים אלה נאלצו להסתיר את מה שעובר עליהם בין אם מבושה ובין אם מחוסר הבנה  מה באמת הבעיה שלהם. חלקם הלכו לישון בלילה עם תקווה שלמחרת בבוקר יקומו כאנשים "רגילים". הסיטואציה הזאת גרמה לאותם לוחמים להתכנס פנימה ולהסתיר את המחלה, ועקב ההסתרה להיחשב כמשוגעים, ולהיתפס על ידי החברה כחריגים, כמי שאינם פועלים על פי הנורמות. לדעתנו, למרות שעברו חמישים שנה מאז, והמודעות, הטיפול ותשומת הלב השתפרו במהלך שנים אלה, עדיין גורמת המדינה להלום להרגיש חריג, שכן עדיין יש המון הלומים בארון, כאלו שמסרבים לצאת החוצה ולהודות. והמדינה במקום ללכת ולחפש אותם, מתוך אחריות אמתית, מסתפקת בלשבת ולחכות שהם יגיעו אליה.

למה עשיתם את הסרט?

הסרט הוא לא סרט אוטוביוגרפי, אבל הוא כן סרט אישי מאוד, שנוגע בצלקות מחוויות הילדות שלנו. המטרה שלנו הייתה ליצור סרט שמתאר התפוררות של תא משפחתי, אך יחד עם זאת היה חשוב לנו להבהיר שלפעמים אין אשמים במצבים כאלה, ומכאן נבעה הבחירה בהלום קרב שבעצם היותו "חולה" גורם לקרע במשפחה. מכאן גם באה הבחירה שלנו להציג בסרט משולש שכולל אבא, אימא וילד כדי שיהיה לנו בתור יוצרים מספר זוויות לשחרור המטענים שיש לנו.

בנוסף על כך, הבחירה בהלום קרב ממלחמת ששת הימים באה כדי לומר שבמלחמות אין באמת מנצחים, כי גם במלחמה שהסתיימה ב"ניצחון" תוך שישה ימים, איבדנו המון אנשים, שלא חזרו מהקרב או שחזרו חצי מתים. עבור האנשים האלו והמשפחות שלהם לא מדובר בניצחון אלא בשכול וכאב עמוק. וגם אם בוחנים את המלחמה בראי ההיסטוריה אז ה"ניצחון" במלחמת ששת הימים יצר מציאות פוליטית וגיאוגרפית שעד היום החברה הישראלית משלמת עליה בדם.

סרט שעסק בסוגיה דומה היה "מצור" של ג'ילברטו טופאנו משנת 1969, דפנה בסרט שלכם היא תמר המגולמת על ידי גילה אלמגור ב"מצור"?

למרות שיש מספר חוטים מקשרים בין תמר (גילה) לדפנה עדיין אי אפשר להסיק מזה שהדמויות מתכתבות ביניהן. בסרט מצור תמר כלואה בתוך עולם של שכול והיציאה ממנה תלויה אך ורק בעצמה ובכוח שלה לעמוד מול החברה או מול הרצון שלה להניח לעבר ולהתגבר. דפנה היא גם אישה כלואה אך לעומת תמר המאבק הוא לא שלה, אלא של מנשה. הדמות שלו היא זו שכלואה באופן ישיר בין העבר לבין הווה ולא הדמות של דפנה שעוברת את זה באופן עקיף. החוט המקשר בין דפנה ותמר הוא ששתיהן מאופיינות כנשים שנשארות לבד ילדן, משום שהבעל לא "חזר" מהקרב – מה שהופך את שתיהן לנשים מאוד חזקות.

סרטי קרב, הן סוג של אבן יסוד בקולנוע הישראלי, מה הביא שני במאים צעירים בתחילת דרכם לדרוך על מוקש זה?

אנחנו לא מתייחסים אל הסרט כאל סרט קרב, הוא סרט על אחרי הקרב, פוסט טראומה ממלחמה. זה בעצם מה שקרה מהרגע שערפל הקרב נעלם, עם מה האדם מתמודד שהוא כבר לא נמצא בשליחות הרואית, שהוא לא גיבור, אלא חוזר לדמות הקטנה הזאת משכונה קטנה שבסך הכול רוצה לחיות בשקט. יתר על כן, אנחנו לא מתייחסים לזה כמוקש, הרי על מוקש אתה עולה בטעות ואנחנו בחרנו ללכת למקום הזה כדי לגעת במשהו שמפריע לנו ומקיף אותנו כל חיינו, וזה לגדול כל הזמן סביב הרג ומלחמות.

סרט עצמאי, זו קללה שרודפת כל במאי שלא "הולך עם הזרם"?

אנחנו חושבים שאין באמת זרם אחד. כל שנה יוצאים מגוון רחב של סרטים, שמדברים אל כל מיני סוגים של קהלים. אנחנו לא חושבים שאפשר לחבר את כולם לדרך, צורה או אמת אחת. במיוחד, שבאמנות כמו באמנות, מה שאתמול היה שוליים היום הוא זרם מרכזי ולהפך. סרט עצמאי זו יצירה שכמעט כל במאי עושה, ובטח בסרט ביכורים. לכן אנחנו לא מסתכלים על זה כקללה אלא כעל עוד שלב שעלינו לעבור בהתפתחות שלנו כיוצרים.

הרעיון של תמיכה ציבורית במיזמי תרבות ואמנות בישראל, שונה מזה שקיים בעולם, מה נקודות החוזקה והחולשה בדרך זו לגיוס כספים?

הנקודה החזקה בסרטים שנעשים עם תמיכה ציבורית היא שיש מקום לחומרים שחפים ממניעים כלכליים. היא מאפשרת קולות חשובים, שלא היו מקבלים ביטוי עם השוק היה בנוי רק על השאלה האם הסרט הזה יכול לייצר כסף לחברות ההפקה, כמו בחלקים גדולים בעולם. לסרטים שנעשו בעזרת תמיכה ציבורית יש חשיבות גדולה בשימור התרבות ובשיקוף החברה והאדם. החולשה טמונה בזה שאין איזון, וכל התרבות בארץ בנויה על התמיכה הציבורית, מה שמגביל את מספר הפרויקטים שאפשר להוציא בשנה. ההגבלות הללו גורמות לפספוס של יוצרים מרתקים וסיפורים מעניינים. השיטה האידיאלית היא שילוב בין תמיכה ציבורית לסרטים אישיים וייחודיים ותמיכה פרטית לסרטים שוברי קופות שכן יכולים להחזיר רווחים למשקיעים פרטיים.

האם אתם מרוצים מהתוצאה, וכמה זמן עבדתם על הסרט?

עבדנו על הסרט שבע שנים, למרות שהרעיון הכללי של הסרט וניסיון גיוס הכספים לסרט התחיל עוד לפני כן. בשנת 2009 קיבלנו תמיכה מקרן מקור ומאותו רגע התחלנו לעבוד על הסרט. חשוב להבין שכיוצר עצמאי שלא עובד בשכר אתה נאלץ לעבוד תוך כדי במשרה מלאה, מה שמאריך את זמן העבודה על הסרט. אנחנו בהחלט מרוצים מהתוצאה ומרגישים שלמרות הקשיים ובעיות התקציב הצלחנו להביא את האמת שלנו וליצור את הסרט שרצינו ליצור, גם מבחינת העלילה וגם מבחינת המבע הקולנועי.

האם מותר לקולנוע להעז בעיצומו של גל עולמי שמתאפיין בנסיגת "חופש הביטוי" לאחור?

חופש הביטוי הוא ערך בעשייה קולנועית. קולנוע בבסיסו הוא בעצם קולו הזועק של יוצר שהגיע לקולנוע מתוך רצון להוציא את נפשו החוצה, עבורו ועבור אחרים. במדיה שבה כל פריים, כל משפט וכל מבט משפיעים על האינפוט של הצופה, אין צנזורה חזקה מספיק שתוכל לנעול את חופש הביטוי בצורה מוחלטת. ההיסטוריה של הקולנוע מלאה ביוצרים שבעטו והלכו עם האמת החברתית והפוליטית שלהם. למרות התנגדויות קשות ולמרות הנסיגה לאחור הם הצליחו להצעיד את החברה שלנו קדימה או לפחות לתת אלטרנטיבה אחרת. כל שנה מגיעים סרטים ממדינות שחופש הביטוי בהם הוא מילה גסה ומצליחים לתת הצצה ותקווה ולחבר אל האחר. לכן אנחנו חושבים שמי שבאמת רוצה להעז, יצליח לבטא את חופש הביטוי. הכול שאלה של רצון.

מנשה, אם הוא קורבן של חברה, של ממסד, או של משפחה?

מנשה הוא קורבן גם של החברה וגם של הממסד.  מבלי להיכנס לשאלה האם מלחמה זו או אחרת היא מלחמה צודקת , מנשה הוא  קודם כל קורבן של החברה שמלכתחילה שלחה אותו למלחמה.  אדם נולד כדי לחיות והחברה שולחת אותו למות. עצם העובדה שבני האדם הכתירו את המלחמות כדרך לפתרון סכסוכים היא העוולה הכי גדולה שהאדם יכול לעשות לעצמו. אפשר להמשיך ולומר שמנשה הוא גם קורבן של הממסד שלא באמת השכיל לקחת אחריות על הבחורים שהוא שלח, אני לא חושב שבשלב הראשון זה נעשה במכוון, אבל כמו שאמרנו קודם הממסד לא עשה מספיק בשביל לאתר את האנשים ולחבק אותם. אם ידוע שיש המון לוחמים שחזרו מהקרב ומתביישים להודות במצבם הנפשי, אז אנחנו מצפים מהממסד שיעשה יותר, שיילחם כדי למצוא אותם, יכווין אותם, יסביר להם מה יש להם, יעזור למשפחות להבין אותם ולא רק יסתפק בלחכות שיבואו לבקש עזרה, במיוחד בחברה גאוותנית בה ללוחמים קשה לבקש עזרה.

יש מקום ל "ארטמובי", בגל הסמארטפונים ששוטף אותנו מכל כיוון?

בוודאי שיש לו מקום, תפקידו הוא בעצם לתת איזון לגל השוטף אותנו. לאורך השנים היו המון גלים שיכלו "להעלים" את היצירה האמנותית לתחומיה, אך כדור הארץ מלא בסוגים שונים של אנשים שזקוקים למשהו אחר. אפשר לומר שדווקא בגל הסמארטפונים יש אפילו חשיבות גדולה יותר לארטמובי, וזה להזכיר שהעולם הוא לא רק אינסטנט. בלי האיזון הזה החברה שלנו תתאדה.

סרט תקופתי זה מסובך, בישראל עוד יותר. הלכתם על הרבה אתגרים בבת אחת?

הסרט אמנם מוגדר כתקופתי, אבל בהוויה שלו מדובר בסרט חסר זמן, רצינו שהדמויות ועלילת הסרט יהיו מאוד קרובים לצופה ויגרמו לו להזדהות, ולכן יצרנו סרט שהוא תקופתי מצד אחד אבל מצד שני אתה לא מרגיש את זה בכל פריים ופריים. הדמויות הן במרכז והעלילה הזו יכלה להתרחש בכל מקום בעולם ובכל תקופת זמן שבה אדם שב מהלחמה אל המשפחה שלו.

איך מביימים שפיות או חוסר שפיות?

בשום שלב בסרט לא התייחסנו אל מנשה כאל אדם לא שפוי, וזה מה שניסינו להעביר בסרט. מנשה פועל בצורה מאוד הגיונית לאדם במצבו, רוצה אבל לא מצליח ליישם. לא מצליח ליישם ובגלל זה מחפש את המוות ואת הגאולה. ברגע שהבנו את זה והבטנו על מנשה כאדם רגיל היה לנו מובן יותר איך השפיות או חוסר השפיות צריכים להיראות. הבחירה שלנו לשים מול מנשה את דמותה של דפנה, שמהווה גם מראה לחוסר השפיות של מנשה וגם מנסה להציג אותו כשפוי מול שלומי הילד הקטן שלהם, עזרה לנו  להעביר את המסר הזה.

הקהל הישראלי, לא מגיע לסרטים ישראלים, למה?

אנחנו חושבים שלא מדובר דווקא בסוג קולנוע זה או אחר שלא מוצא את דרכו אל הקהל, מכיוון שאנחנו רואים שמלבד סרטים בודדים הקהל לא באמת מגיע לראות סרטים ישראליים. לא מדובר בפספוס  הקהל אלא בפספוס של הקהל. היינו מצפים שאנשים (וגם אנחנו בכללם) ירוצו קודם כל לראות את הסרטים הישראליים, אבל בפועל זה לא קורה. לדעתנו זה נובע משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שאולי אנחנו בתקופה מאוד מפולגת בתוכנו, מה שגורם לכך שבבסיס שלנו אנחנו רוצים קצת חופש מעצמנו, חופש ממראות, חופש מסרטים שמדברים על המצוקות שלנו, אנחנו רוצים אסקפיזם. הסיבה השנייה טמונה בהתפתחות תכניות הדוקו והריאליטי בטלוויזיה, שמביאות אלינו לסלון את עצמנו בכל מקרה. פעם בכדי לקבל הצצה אמתית על עצמנו היינו צריכים ללכת לקולנוע היום יש לנו את זה בבית.

תרצו להקרין את הסרט במצרים?

נשמח מאוד להקרין את הסרט שלנו במצרים, הסרט שלנו מתעסק בלוחמים שחזרו מהמלחמה, וזה בכלל לא משנה איפה המלחמה הייתה או מתי היא התרחשה. אני חושב שגם במצרים יש חיילים שצועקים בלילות או משפחות שלא מצליחות להבין מה קרה ליקיריהן שחזרו הביתה, בדיוק כמו שיש בכל מדינה אחרת בעולם שבניה השתתפו במלחמות. מעבר לזה, ניסינו כיוצרים ליצור סרט אוניברסלי שידבר אל אדם באשר הוא אדם בלי הגדרות של דת, גזע, מין או צד בגבול.

קאיד אבו לטיף: יוצר תיאטרון וקולנוע מרהט, הריאיון מתפרסם באדיבות i24News