הגיבור "האחר" במרכז הפריים –  דברים בנושא האדם עם המגבלה בקולנוע הישראלי העלילתי.

מאת: חגי ארד

ב-1986 יצא לאקרנים הסרט אלכס חולה אהבה (תסריט ובימוי: בועז דווידזון). את הסרט אני זוכר משתי סיבות. הראשונה טמונה כנראה בעובדה שהיה זה אחד הסרטים הראשונים שראיתי לבד, ללא ההורים. בשביל נער קיבוצניק דרומי כמוני, סרט בדיזנגוף סנטר היה אירוע מסעיר, כמעט חד פעמי. כנראה חוויה בלתי נשכחת.

הסיבה השנייה היא אולי יותר מפתיעה. את אלכס חולה אהבה אני זוכר בעיקר בגלל אבי קושניר. קושניר, משחק בסרט את מוט'קה. נער עם פיגור. פיגור קל כזה שגורם לצחוק, אלא שלי הוא גילה עולם שהפך מאז לחלק משמעותי בעולמי. אלכס חולה אהבה הוא בשבילי הסרט הראשון שהציג דמות של נער עם מגבלה. מאז אני ממשיך לחפש גיבורים כמוהו. בקולנוע ההוליוודי כבר נוצרו גיבורים אפילו מיתולוגיים עם מגבלה: דסטין הופמן באיש הגשם, (בארי לוינסון, 1988), דניאל די לואיס בכף רגלי השמאלית ( ג'ים שרידן 1989) וטום הנקס בפורסט גאמפ (רוברט זמקיס, 1994). סרטים אלה הביאו את האדם עם המגבלה אל מרכז הפריים. העובדה שכוכבי הוליווד הנחשבים ביותר הסכימו לשחק גיבורים עם מגבלות נתנה לייצוג של המוגבלים כוח רב. שלושת הסרטים הללו ועוד רבים שבהם מופיע גיבור עם מגבלה, ממשיכים לקטוף אוסקרים עד היום.

אז למה אני עדיין מתרגש בכל פעם שצץ בסרט ישראלי אדם עם מגבלה?

"סינמנגיש" היא תכנית של עמותת גוונים בשדרות ובשיתוף עם סינמטק שדרות. התכנית מתמקדת בקשר בין קולנוע ומגבלה, במטרה לקדם שינוי חברתי כלפי אנשים עם מגבלות. התכנית מורכבת מסדרות של מפגשים, שכוללים הנחיה, הקרנת סרטים ושיח על הנושאים העולים מהסרט. השנה, בסדרה הרביעית, בחרתי לעסוק בגיבור עם המגבלה בקולנוע הישראלי העלילתי. כאמור, קושניר ומוטק'ה, מעולם לא עזבו אותי. השלב הבא היה לייצר רשימת סרטים, אלא שאז נוכחתי לדעת שלמרות איש הגשם, למרות האוסקרים, למרות שגם פרסי אופיר מפרגנים לגיבורים עם מגבלה, מספר הפיצ'רים המציגים גיבור עם מגבלה בעשרות שנים ואלפי סרטים של הקולנוע הישראלי, אינו עולה על 20.

למה כל כך מעט? מה בכל זאת אפשר ללמוד מהסרטים האלו וגם מה ניתן לעשות כדי לשפר את המספר בהמשך? 

ואלו שמות הסרטים: (את הרשימה הרכבתי בעזרת קרנות הקולנוע, ספריות וכמובן אתרי האינטרנט)

מיכאל שלי (דן וולמן 1975), על חבל דק (מיכל בת אדם 1980), בובה ( זאב רווח 1987), בצילו של  הלם קרב ( יואל שרון, 1980), לא שם זין (שמואל אימברמן 1987), הקיץ של אביה (אלי כהן 1988), שחור ( שמואל הספרי 1994), אין שמות על הדלתות (נדב לויתן 1997), אדמה משוגעת (דרור שאול 2006), מראית עין (דני סירקין  2006), גיבורים קטנים (איתי לב  2006), מבול (גיא נתיב, 2010), טאקע מאמע ( אריאל כהן, 2011), מה אתה בשבילי ( דרור רשף 2011) , את לי לילה ( אסף קורמן 2013) , ערבים רוקדים ( ערן ריקליס 2014) חתונה מנייר ( ניצן גלעדי, 2015).

ברשימה זאת מופיעים אמנם 17 סרטים, אך כתבתי 20 מפני שאולי שכחתי אחד או שניים ואולי ההגדרה של מגבלה יכולה להיות גמישה יותר. זקנה ומגבלותיה הן נושא בפני עצמו ולא נכללו ברשימת הסרטים העוסקים במגבלה.

ב'סינמנגיש' אנו לא נוהגים לחלק אנשים לפי מגבלה ולכן לא אעשה זאת גם כאן, למרות זאת, קל לראות שחמישה מהסרטים המוקדמים עוסקים במגבלה נפשית. יחד עם זאת ניתן לזהות  עוד כמה מוטיבים חוזרים ברשימת הסרטים:

חלק גדול מהסרטים עוסקים במגבלה בעקבות השואה או השירות הצבאי, שזה כביכול  קל יותר להכלה על ידי החברה. (בובה, בצילו של הלם קרב, לא שם זין, הקיץ של אביה). חלק גדול מהסרטים הם אדפטציות לספרים או מחזות (מיכאל שלי, בובה, לא שם זין, הקיץ של אביה, ערבים רוקדים). נתון  משמעותי נוסף הוא ששישה סרטים נעשו החל מ-2010. זהו נתון מעודד ואופטימי, אשר מעיד  לדעתי על כך שחוק הנגישות מאפשר לאנשים מגבלות לקחת חלק פעיל יותר בחיי הקהילה, לבוא במגע עם אנשים רבים, ביניהם גם יוצרי קולנוע. המודעות מתחילה לבוא לידי ביטוי גם אצל מנהלי קרנות הקולנוע אשר מנסים לקדם, כל אחד על פי דרכו, את הנגישות לתסריטים אשר שמים במרכזם גיבורים עם מגבלה.

יש ארבעה מרכיבים משמעותיים בחייו של האדם על המגבלה:

 1 . האדם/הגיבור

 2. המשפחה

 3. הקהילה

 4. "המוסד" או הדיור המוגן והדילמה בין החיים בו לבין המשך החיים בקהילה ובמשפחה.

אתמקד בארבעה סרטים מתוך הרשימה שהצגתי. כל הסרטים עוסקים בארבעת המרכיבים הללו ומציגים גישות אחרות כלפיהם. יחד עם זאת, בכדי להעמיק בנושאים הללו ובדרך שבה עוסקים בהם הסרטים חשוב לי גם לבחון האם יש הבדל בצורת ההתייחסות אליהם בין הקולנוע הישראלי לקולנוע העולמי. משום כך בחרתי להתייחס גם לארבעה סרטים זרים.

סרטים ישראלים שבהם אעסוק בסקירה זו

  1. אין שמות על הדלתות (נדב לויתן 1997) – עלילת הסרט מתרחשת בקיבוץ וסובבת סביב סיפוריהם של מספר דמויות במקביל. הסיפור המרכזי מלווה את קובה, אלמן כבן שבעים המגדל את בנו המפגר לבדו. בנו ישראל, בשנות הארבעים לחייו, הגיע לשלב שבו צריך קובה להגיע להחלטה הקשה: האם להמשיך ולטפל בו בעצמו או לשלוח אותו למוסד.
  2. אדמה משוגעת (דרור שאול 2006) – סיפור התבגרותו של נער שגדל בקיבוץ בדרום הארץ בשנות השבעים. במהלך שנת בר המצווה שלו, הוא מגלה שאימו אינה בריאה בנפשה והוא נאלץ לנווט בין עקרונות השוויון של הקיבוץ לבין יחסיו המורכבים עם אמו. הניגוד בין שני אלו מוציא אותו למסע התבגרות מופלא ובלתי אפשרי.
  3. את לי לילה (אסף קורמן 2013) –קשר בין שתי אחיות. הצעירה בהן היא בעלת מוגבלות שכלית-התפתחותית ואילו אחותה הגדולה, חלי, מקדישה את חייה לטיפול בה. כשנכפה על חלי להרפות מהטיפול באחות, נפער בה חלל, שמאפשר כניסתו של גבר לחייה. אלא שהקשר המורכב עם אחותה, יוצר משולש חולני, המטשטש את הגבול בין אהבה להקרבה ובין טיפול להתעללות
  4. חתונה מנייר (ניצן גלעדי, 2015) – בעיירה מדברית קטנה, חגית, צעירה עם לקות שכלית קלה, עובדת במפעל לנייר טואלט וחלומה הגדול ביותר הוא להתחתן. היא גרה עם אמה שרה, גרושה שוויתרה על חייה ונקרעת בין רצונה לגונן על ביתה, לבין רצונה לחיים משל עצמה. חגית שואפת לחיים עצמאיים ומנהלת מערכת יחסים עם בנו של בעל המפעל. היא מסתירה זאת מאמה ומאמינה שיום אחד הם יתחתנו. הודעה על סגירת המפעל מטלטלת את חייהן של חגית ושרה ומעמידה בסכנה את מערכת יחסיה של חגית עם מושא אהבתה.

 סרטים זרים

  1.  איש הגשם (ברי לווינסון, ארצות הברית, 1988) – צ'ארלי הוא איש עסקים מצליח, שסלל את דרכו בכוחות עצמו, בזכות קסמו האישי ויופיו. אביו העשיר והמנוכר נפטר וצ'ארלי הכועס מגלה כי הירושה כולה הולכת לריימונד, האח שצ'ארלי מעולם לא ידע שיש לו. ריימונד האוטיסט מתגורר במוסד סגור, ושם הוא מתפקד סביב אובססיות שגרתיות ומפגין גאונות במתמטיקה. על מנת להשיג את כספי הירושה, צ'ארלי חוטף את אחיו למסע ברחבי ארה"ב שבמהלכו לומדים השניים להכיר זה את זה.
  2. החיים על פי ג'ורג', (ג'קו ואן דורמל, צרפת/בריטניה/בלגיה, 1996) – הארי, איש עסקים גרוש שיחסיו עם ילדיו מנוכרים, פוגש תוך כדי שיטוט במכוניתו את ג'ורג', בחור עם תסמונת דאון שברח מן המוסד שבו הוא מאושפז. הפגישה משנה את עולמם ומביאה אותם למחוזות שונים ומפתיעים.
  3. מה עובר על גילברט, (לאסה הלסטרום, ארצות הברית, 1993) – גילברט הוא בחור צעיר, שנאלץ לדאוג לפרנסת המשפחה, לאחיו ארני בן ה-17, שמתמודד עם קשיים שכליים ולאמו כבדת המשקל, שלא יצאה מהבית מאז מות בעלה לפני חמש שנים. גילברט מפתח כלפי אחיו  יחס של גוננות יתר. יחסו המנוכר כלפי סביבתו משתנה כאשר הוא פוגש בבקי, צעירה חושנית וחופשייה הנקלעת לעיירה המעמידה אותו בפני הכרעות גורליות. תחושות, מחשבות ותקוות חדשות מכרסמות לפתע בעולמו של גילברט גרייפ.
  4. אניטה (מרקוס קרנבלה, ארגנטינה, 2009) –אניטה, צעירה יהודייה עם תסמונת דאון, קשורה הדוקות לאמה דורה, שעמה היא מתגוררת בבואנוס איירס, כל חייה. הפיגוע במרכז התרבות היהודי הסמוך, משנה את חייה לנצח.  אניטה יוצאת לחפש אחרי אימה שנעלמה, הולכת לאיבוד ומשוטטת לבדה בכרך הגדול. היא עוברת כמה וכמה גלגולים ושורדת בזכות טוב לבם של אחרים, בעוד אחיה אריאל מחפש אחריה.

האדם

האם אכן יכול אדם עם מגבלה להיות גיבור קולנועי? הקולנוע ההוליוודי קובע כי על הגיבור לעבור שינוי. ואיזה שינוי יכול לעבור אדם עם פיגור או אוטיזם? האם ריימונד, (שעל גילומו זכה דסטין הופמן באוסקר), הוא אכן הגיבור? כבר מקריאת התקציר מסתבר שלא. הגיבור הוא צ'ארלי, (טום קרוז). הוא זה שיעבור את השינוי, יכיר את אחיו, יצטרך להכריע ולקבל החלטות, יעבור את המסע, ינסה לטפל בו לראשונה וייכשל. תפקידו של המוגבל הוא להעביר את החברה ואותנו הצופים שינוי. גם זה חשוב. כאמור, גם העובדה שדסטין הופמן, כוכב הקולנוע, גילם אדם עם מגבלה, חיזק את הדימוי החיובי כלפי אנשים עם מגבלות בכלל ואוטיזם בפרט.

פורסט גאמפ, בכיכובו של טום הנקס הוא גיבור הסרט שנקרא על שמו. מה שמאפשר לו להיות גיבור היא העובדה שהוא בעצם מטפורה. מטפורה על החברה האמריקאית וההיסטוריה שלה.

כלל נוסף שמציב הקולנוע לאדם עם המגבלה הוא שעליו להתאהב רק באדם עם מגבלה. הכלל הזה מופר רק כאשר מדובר בסרט המבוסס על סיפור אמיתי וכאן אנחנו חוזרים לכף רגלי השמאלית, שהוצג בהתחלה. בקולנוע האישי, ה"לא הוליוודי", אין לגיבור "כלל" המחייב אותו לעבור שינוי. זה מאפשר לכולם להיות גיבורים. אניטה, גיבורת הסרט אניטה, היא ללא ספק הגיבורה. כבר התקציר מציג אותה ככזו. גם אין אף מועמד אחר בסרט שיכול לערער לנו הצופים את ה'גיבורות' שלה. אמנם גם כאן תפקידה של אניטה הוא להעביר את הסובבים אותה שינוי והיא עושה זאת בהצלחה. היא מרככת אותם, מפרה את בדידותם, משפרת את חייהם. אולם גם היא עוברת שינויים, משמעותיים בשבילה – לומדת לקלל, להפר את המשמעת, אפילו רוקדת כדי להרוויח כסף. גיבורה לכל דבר.

באדמה משוגעת הגיבור הוא הבן. חוסר תפקודה של האם המשוגעת וגם הפער בין מה שהיא מקבלת מהקהילה לבין מה שהיא יכולה לתת, גורמים לה להיות מושתקת. לסבול בשקט. ישראל, דמות המוגבל באין שמות על הדלתות, אינו הגיבור. אביו הוא הגיבור. אמנם גיבור טראגי, אך הוא זה שעושה את מסע ההזדקנות ומפעיל את מערכת השכנועים כדי להשאיר את בנו בקהילה אחרי מותו. שני היוצרים, שניהם בני קיבוץ, בחרו להשתיק את המוגבלים שהם מביאים אל המסך, להרחיק אותם מ"קבלת ההחלטות" הן של הקיבוץ והן של 'הגיבורות'.

את לי לילה לעומתם מציג כביכול שתי גיבורות. הקשר ביניהם סימביוטי. הן כאילו גוף אחד. גיבורה דו-ראשית. הן תלויות זו בזו תלות מוחלטת. גבי תלויה בחלי בכל פעולה שתרצה לעשות, ואילו הטיפול בגבי, נותן לחלי משמעות לחייה. התלות בה מחברת אותה לאחותה. אולם, המגבלה של גבי היא קשה, התפקוד שלה נמוך מאד. היא אינה יכולה לדבר למעט מספר מילים והברות. הסיפור אינו מסופר מנקודת מבטה ולו לרגע. חלי אם כן, היא גיבורת הסרט את לי לילה, אחותה גבי מציבה בפניה, גם בלי להיות מודעת לכך, מראה על המציאות, ומלמדת אותה כי עליה לחדול להיות מטפלת בלבד ולהפוך גם לאישה עם צרכים, מאוויים וחלומות משלה.

רק חתונה מנייר מציג גיבורה עם מגבלה. חגית היא בחורה עם פיגור, אך התפקוד שלה גבוה מספיק כדי לדבר, להתבטא, להתעקש ובעיקר לחלום חלומות. אולי זה התפקוד הגבוה שמאפשר לניצן גלעדי, הבמאי והתסריטאי, לספר את הסיפור דרכה. גם יופייה וחיוכה של מורן רוזנבלט, המגלמת את חגית, עוזר לה להפוך לגיבורה שקל בקלות לאהוב. ניצן גלעדי מאתגר גם את הכלל ההוליוודי שאדם עם מגבלה יכול למצוא אהבהרק לאדם עם מגבלה. חגית מפתחת יחסי אהבה עם הבן של המנהל שלה. בחור בן גילה שאמנם אינו "מוגבל" בהגדרה, אבל בכל זאת "מפגר" קצת בגישה שלו, והוא מבקש ממנה לשמור על הקשר בסוד. למרות האתגר, גם הוא, בסוף הסרט, נכנע למוסכמות החברה ובמקרה זה גם למוסמכות הז'אנר ומוותר על האהבה.

המשפחה

המשפחה היא המעגל הקרוב ביותר לאדם, וממנה מצופה לטפל באדם עם המגבלה. המשפחות הקולנועיות משקפות תהליכים שעברו על משפחות "אמתיות" שמטפלות בבן משפחה עם מגבלה. עד שנות ה-80 המשפחה הסתירה את הבן המוגבל. הוא היה בבית או במוסד מרוחק. זה היה סוד. צ'ארלי מאיש הגשם בכלל לא ידע שיש לו אח במוסד עד שההורים נפטרו והוא פתח את הצוואה. ריימונד נשלח למוסד כשצ'ארלי היה קטן ומאז שמע עליו רק משמועות והיה בטוח כי הוא דמות פרי דמיונו. כאשר צ'ארלי פוגש את ריימונד כבר עברו השנים, החברה הפכה פתוחה יותר. אנשים עם מגבלה כבר לא הוסתרו וצ'ארלי מרשה לעצמו לקחת תחת חסותו את אחיו האוטיסט. הבדלים רבים יש בין ארבעת הסרטים הזרים שסקרנו אבל משותף אחד יש להם: המשפחות בכל הסרטים הללו הן משפחות הרוסות, חסרות.  הבדלים רבים יש גם בין ארבעת הסרטים הישראלים אבל גם בהם כל המשפחות הרוסות. באדמה משוגעת, וחתונה מנייר האבא נעדר. את לי לילה מציג רק את האם, וגם היא לא מתפקדת בטיפול בבתה, באין שמות על הדלתות, האב הוא אלמן. המשפחה המפורקת של כולם מצריכה את הגיבורים לפנות או לקהילה שלהם או לשלוח את המוגבלים אל דיור מחוץ לקהילה. הקהילה

בסרטים ניתן למצוא שתי אפשרויות של התערבות קהילתית:

האחת, כאשר האדם עם המגבלה "נפלט" מהמקום שבו היה קודם (אניטה – בגלל מות האם וחוסר הוודאות בעקבות הפיגוע, בהחיים על פי ג'ורג' הוא בורח מהמוסד). במקרה כזה הקהילה נאלצת לקבל לפתע אחריות על המוגבל. אין מדובר בקהילה ממש אלא בתושבי עיר גדולה שאינם יכולים להתעלם מהאדם שצץ פתאום בחייהם. האפשרות השנייה היא כאשר מדובר בקהילה של יישוב קטן. גם אם אין קהילתיות מוגדרת, אזי העובדה שכולם מכירים את כולם וחיים זה לצד זה שנים רבות, יוצרת אצל האנשים תחושת שייכות ואחריות זה לזה. דוגמה לכך היא במה עובר על גילברט, אשר מתרחש בעיירה קטנה. ארני, נער עם מגבלה שכלית, מאתגר את הקהילה בפעולות  וב"שטויות" שהוא עושה בגלל מוגבלותו.

חתונה מנייר, כמו מה עובר על גילברט, מתרחשת ביישוב קטן, מצפה רמון. יש שם ילד שקורא לשכנה המוגבלת בשמות גנאי ויש שם צעירים המתייחסים אליה בזלזול. יחד עם זאת, המבוגרים מתייחסים אל חגית בסבלנות ובסלחנות. מנסים לאפשר לה תחושת עצמאות ושוויון. הסרטים הישראלים מאתגרים את מושג הקהילה עוד יותר. אדמה משוגעת ואין שמות על הדלתות מתרחשים בקיבוץ, שבו אחריות קהילתית אינה רק רצון טוב או רחמים של התושבים אלא ערך של ממש.

באת לי לילה אין קהילה. למעשה, כמעט ואין עולם שאינו נע בציר שבין הבית, המועדון והעבודה של חלי ובן זוגה. פרט לסצנה קצרה בחצר הבניין וסצנה בבריכת הכדורים של אחת המשחקיות, אין ייצוג לעולם של ה'חוץ'. לעומת אדמה משוגעת ואין שמות על הדלתות שיכולים להתרחש רק בישראל, את לי לילה מקפיד להיות סרט אוניברסלי לחלוטין. צופה בכל מקום בעולם יכול להזדהות עם הסרט, אך לא יוכל ללמוד מהו היחס של הסביבה לגבי, הנערה עם המגבלה. בניגוד לסרטים האחרים, כאן אין דילמה בין הבית והקהילה לבין מוסד, אלא דילמה משפחתית ואישית של הגיבורה.

המוסד/הדיור המוגן

גם כאן, משקף הקולנוע את התהליך שעבר היחס לדיור מוגן לאדם עם מגבלה. עד שנות ה-70, היו האנשים עם המגבלות גרים במוסדות, הרחק מן הקהילה, כמו המוסד שבו גר ריימונד באיש הגשם. בשנות ה-70 חל שינוי, שהחל באירופה, המשיך בארצות הברית ומשם הגיע לישראל. שינוי זה הפך את המוסד לדיור בקהילה. גם בסרטים המוסדות הפכו לדירות בצמוד לקהילה או אף חלק ממנה.

הדילמה בין חיים בקהילה לבין חיים בדיור מחוצה לה באה לידי ביטוי בכל אחד מארבעת הסרטים הישראלים. אמנם באין שמות על הדלתות המוסד, מבחינת האבא ובנו המוגבל, נראה כמו כלא ממש לעומת החדר הפרטי בבית הדירות המטופח שמוצג בחתונה מנייר.  יש הבדל עצום. אמנם בשביל כולם הדיור במוסד הוא האופציה הפחות מועדפת, אלא שכל ארבעת הגיבורים של הסרטים הישראלים ימצאו את עצמם בסופו של חיים מחוץ לבית. האם המשוגעת באדמה משוגעת, תאושפז בבית החולים (אם כי בכלל לא בטוח שיהיה שם רע יותר מאשר בקיבוץ), חגית, הנערה המתוקה בחתונה מנייר, תצולם בסצנה האחרונה בבית הדירות החדש. (גם בשבילה זו דרך, אולי יחידה, "לעוף מהמקום הזה"). אין שמות על הדלתות מסתיים לפני שבן הקיבוץ המוגבל מוסע אל המוסד, אולם הוא נותן לצופה את כל הרמזים לכך שמותו של האב יחרוץ את גורלו של ישראל בנו. גם את לי לילה לא פותר לנו את הדילמה בסוף הסרט, אך ברור לי כי הדרך היחידה של חלי להיחלץ מעצמה ולפתח אהבה היא לשלוח את אחותה למועדון. במקרה של את לי לילה אני מרשה לעצמי לנצל את העובדה שהוא מבוסס על דמויות אמיתיות, ובמציאות האחות שהתה בדיור כל חייה.

לסיכום

טקסט זה הוא ניסיון ראשון לכתוב על האדם עם המגבלה בקולנוע הישראלי. זהו צעד קטן בניסיון לשפר את המודעות לנושא ולהגדיל את מספר הסרטים הישראלים המביאים את האדם עם המגבלה למרכז הפריים ולקדמתו. למרות השיפור בשנים האחרונות במספר התסריטים בנושא, ניכר כי רק סרט אחד, בצילו של הלם קרב של יואל שרון, נוצר על ידי אדם עם מגבלה. כל היתר נכתבו על אנשים עם מגבלה על ידי תסריטאים אחרים. אני מאמין שתסריטים שייכתבו על ידי אנשים עם מגבלה יצליחו לייצר גיבורים שיספרו את הסיפור מנקודת מבטם, שיהיו ה'גיבורים' ולא יזדקקו למתווך שיעבור במקומם את השינוי.

מה צריך להיות השלב הבא? בכל שבעה עשר הסרטים הישראלים המציגים גיבור עם מגבלה, מגלמים שחקנים מקצועיים, יותר או פחות, את האדם עם המגבלה. אניטה, גיבורת הסרט אניטה וג'ורג', גיבור הסרט החיים על פי ג'ורג', מראים לנו את כוחם של שחקנים עם מגבלה להפוך עצמם לגיבורים.  יותר סרטים על מגבלה, יותר יוצרים עם מגבלה, יותר שחקנים עם מגבלה, יביאו את האדם עם המגבלה אל מרכז הפריים.

המאמר נכתב בעזרתה הגדולה של אורנה לוי, במאית, תסריטאית ומרצה לקולנוע.

תודה ללאה בוגנים, ענר פרמינגר, ענת שמש, מעוזיה סגל, אילן גילאון ויואל שרון שהעירו את עיניי בנושאים השונים.