גלגולי בתים במרחב הפרטי והציבורי בסרטו של איתן גריןחדרי הבית

אנשים יגורו פה. יסתובבו בין החדרים. משפחה, שני ילדים…

וואו… חדר לכל אחד. אנחנו עושים פה משהו אברם.

בונים בתים לאנשים. כל פעם זה תופס אותי מחדש. איזה יופי.[1]

תראה איזה יופי. בית קורה מכלום, מאדמה. בסוף אנשים יגורו פה.

ילדים יסתובבו בין החדרים כאילו זה תמיד היה פה. איזה יופי.[2]

דברים אלה מבטאים נאמנה את המשמעות המרכזית שתופס "הבית" בסרטו החדש של איתן גרין, שכותרתו חדרי הבית ממקמת אף היא את הבית כתמה המרכזית של הסרט. סרט שנושאו הוא חלל, אתר צילומים, מקום. במקביל לבית הממשי והחי, קיים בסרט בית שהוא אנדרטה, שבתוכה ומסביבה נעים מעגלי חיינו, או כפי שאברם אומר לדורון (עידו זייד) בנו: "אולי כולנו בעצם דור שלישי לשואה" [3]

ובין הבית הפרטי הראשוני לבית הרעיוני הקולקטיבי, נע הסרט בווריאציות רבות של בתים בעלי משמעויות ומטענים מגוונים. מהו בית? מה תפקידו בהגדרת הזהות של דייריו? מה המשמעות של היעדר בית? מה הקשר בין ביתו הפרטי של אדם לבין הבית הקולקטיבי של אומה? מה תפקידו של הבית בעיצוב הזיכרון הלאומי? מה משקף הסדר הפנימי בבית? מי נמצא בו ומי נעדר ממנו?

איתן גרין חוזר למוטיבים שאפיינו את סרטיו הקודמים, כמו יחסי אב-בן, שליטה ואבדן שליטה, זהות, ובודק אותם הפעם ביחסי הגומלין שהם מקיימים עם הבית הן כמושג מופשט שמהווה ראי לנפשו וזהותו של אדם, והן כמקום קונקרטי שאמור לשמש הגנה – ­­מקום מבטחים וחלל של פרטיות ומשפחתיות. כמו כן, הבית מהווה גם ראי לנפשה והגדרת זהותה של אומה. המשמעויות הרבות והרב-רובדיות של הבית מתבהרות ככל שעלילת הסרט מתפתחת וגרין חותר לעבר הגבול, לנקודות הקצה ולמקומות בהם הבית כושל מלספק את המצופה מעצם הגדרתו. על אף התנועה המתמדת בין הבתים הרבים שמאכלסים את מרחביו של הסרט, עלילתו מדגישה בעיקר את היעדרו של בית, את החלל הריק שבולע את סביבתו, כשהיש מבליט את ההיעדר, את מה שאין.

הסרט מתחיל במנגינת פסנתר של יוני רכטר כשעל המסך שולטת אפלת הבית שדייריו נמים את שנת הלילה. אט-אט מתגלה דמותו של דורון, בנו המתבגר (בן 14) של אברם (יובל סגל), שמהלך כסהרורי במסדרונות הבית, נע מדלת לדלת עד שהוא נעלם באחד החדרים. שניות לאחר מכן מתברר שבמקום ללכת לשירותים הוא השתין על אברם, שישן עם דסי (אסנת פישמן) במיטתם בחדר ההורים. חוסר תפקודו התקין של דורון, שאינו שולט במעשיו[4] ומאבד את האוריינטציה המרחבית בהליכתו הסהרורית, חושף את המשבר בתפקוד המשפחתי ומשקף באופן פיזי וקונקרטי את אי-תפקודו של הבית כמרחב ברור, בו לכל חדר וחלל יש גבולות ברורים ופונקציות מוגדרות. אקספוזיציה זו ממקמת את חוסר התפקוד המשפחתי במרכז הסרט, ומתמקדת ביחסי אב-בן. המתבגר שמשתין על אביו כשאינו בשליטה, זועק לעזרה. בהמשך מתברר שזוהי זעקת טלטלה למשפחה כולה, שחיה בהדחקה. אם לא יתעוררו בזמן הם עומדים בפני אסון. המיוחד באקספוזיציה מטפורית זו, שהיא מאנישה את הבית ומעניקה לו תפקיד חשוב כדמות מרכזית בסרט. הבית כמו דייריו, איננו ממלא את תפקידו וייעודו. הבית מבלבל, לא מגדיר אוריינטציה גיאוגרפית ולא מספק את השירותים הבסיסיים שהכרחיים לדייריו – שירותים מופרדים מחדר המיטות.

עם התפתחות הסרט מתבהרת עלילתו הפשוטה, שבמרכזה משפחה בלתי מתפקדת, שהוויית חייה היא מלחמת הישרדות בחברה נעדרת סולידריות ואמפתיה, אשר חוקי הקפיטליזם והתועלתנות מנהלים אותה, מפקיעים את כבודם האנושי של נתיניה, ומפקירים אותם לגורלם ולכוחות השוק החופשי. תבניות ההישרדות בעולם החיצוני משוכפלות בבית פנימה ומציבות את אברם ודסי בליבו של משבר הזוגיות שלהם, שמועצם עקב חוסר יכולתם לתפקד כהורים. דסי מדחיקה ובורחת. היא נוסעת לרומניה, במסגרת עבודתה כאחות בבית-חולים, אך בעיקר כדי לברוח מהגיהינום המשפחתי – ביתה, ובכדי לשמור על שפיותה. אברם נשאר עם דורון ומתכוון לדאוג לו. בעקבות שאיפותיו המקצועיות לגדול ולהתרחב הוא מסתבך כלכלית. רצונו להיות בעל בית מרווח וגדול במקביל לאמביציות המקצועיות שלו בתחום הנדל"ן, מובילות אותו לדרך ללא מוצא, כשחובותיו הולכים וגדלים ותלותו בנושיו אינה מאפשרת לו מרחב תמרון. גרין מאפיין את דמויותיו השונות באמצעות הבתים שבהם הם מתגוררים, שעליהם הם חולמים ושאותם הם בונים, ממשכנים, קונים ומוכרים. לבתים תפקיד מרכזי בהתפתחות העלילה ובשיקוף המסע הנפשי שעוברות הדמויות במהלך הסרט. ביתו המרווח והגדול של אברם, שזוכה לשבחים מפי כל, לא יכול לספק למשפחתו הגנה בסיסית. כשנושיו רודפים אותו בביתו הוא נאלץ לברוח עם דורון, כגנב בחשכת הלילה, לביתם של שמואל (דני שטג) גיסו ואורנה (שרון אינגריד שטרק) גיסתו. שם הם מתמקמים כפליטים חסרי כול. ביתו המפואר והיוקרתי, שאותו תכנן בדיוק כפי שרצה, לא יכול לשמש לו אפילו מקור כספי לכיסוי חובותיו, מאחר שמכירתו משמעותה עבורו מוות נפשי, "לחזור 20 שנה אחורה" לדבריו, ולוותר על המעמד שאליו הצליח, כביכול, לטפס. כך, הבית שכשל בתפקודו כבר בפתיחת הסרט, עומד ככלי ריק וחשוך, כאנדרטה זקופה, לחוסר האונים של אברם. הבית היוקרתי, מומר במקלט זמני בבית גיסו, שהפך לגטו ה̣לכתי, המנוהל בקפדנות קשוחה על-ידי אורנה, שחזרה בתשובה וקנאית לכשרותו של הבית. שם המשפחה חסרת פרטיות וחסרת מרחב תמרון, אינה מסוגלת לישון ולאכול כנדרש. אברם לא מצליח לצאת מהבוץ הכלכלי שאליו נקלע, מה עוד שהבית שבנייתו נמצאת לקראת סיום נכנס להליך הקפאה על-ידי הרשויות בעקבות התמוטטות פיגומים ופציעה קשה של שניים מפועליו. המקום היחיד שעשוי היה לספק לדורון חלופה חלקית לביתו שאינו מתפקד, הוא נבחרת הכדורסל, שהוא שחקנה המצטיין והמוביל אותה לאליפות בתי הספר בכדור-סל. דורון עצמו רוצה בכל מאודו להיצמד למגרש הכדורסל כאל בית חלופי, אך דולברג (אריה צ'רני), מאמן הכדורסל, דוחה אותו. דולברג לא מאפשר לדורון להתאמן כעונש על כך שלדעתו דורון ביזה את השואה, וצועק עליו: "חוכמולוג תהיה בבית שלך".[5] דורון משיב בחוסר אונים:

            אין לי בית! טוב? אין לי בית! טוב לך?

            פה זה הבית שלי פה![6]

הכדורסל כתחליף לבית ומאמן הקבוצה כאב חלופי, שימשו כבר את איתן גרין בווריאציה שונה בסרטו אזרח אמריקאי(1992, שבו המנטור איננו מאמן, אלא שחקן כדורסל אמריקני). הפעם מאמן הכדורסל, דולברג אינו מעניק לדורון את האהבה והביטחון להם הוא זקוק נואשות. ההתייחסות הקשוחה והצעקות של דולברג מגבילות את דורון ומדכאות את יכולת המשחק שלו. ברגע של השפלה וחוסר אונים מול דולברג דורון חושף בפניו שהוא חסר בית. דולברג מתרכך לראשונה ומגלה אמפתיה למצבו של דורון ואף מנסה לעזור לו ולתמוך בו. מאוחר יותר, כשדסי מחליטה שאינה מוכנה להתגורר כפליטה בביתם של אחיה וגיסתה, ודורון מתלווה אליה בחיפושי דירה להשכרה, הם מגיעים לביתו של דולברג. שוב, באמצעות הבית, מתגלה דולברג מזווית חדשה. בביתו העצוב, הריק והחשוף, שבו רק תמונות הוריו ניצולי השואה תלויות על הקירות, מתגלה אדם פגוע, שזקוק לתמיכה ולחמלה לא פחות מדורון, שהיה עד כה קרבן לזעמו הבלתי מרוסן. פנים הבית וחדריו משמשים את גרין לתת ביטוי לנפש דמויותיו, ואילו עבור הדמויות, הדיבורים על הבתים וכניסתם אלו לביתם של אלו, פותחים פתח לדינמיקה אנושית ומשמעותית, מעבר לאינטרסים תכליתיים. לעיתים משמש הבית כמבצר – כשאברם מסתגר בו כדי לא להתעמת עם נושיו, וכשיפתח, היזם (דן תורג'מן), מתכנס מאחורי חומותיו הגבוהות כדי להתחמק מבקשות העזרה של אברם. לעיתים, פתיחת דלתות הבית בפני זרים, מאפשרת הצצה חדשה לחייהם ושינוי במערכת היחסים, כפי שקורה בין דולברג ודורון. כך גם כשנושיו של אברם, שהיו אלימים, תכליתיים ומנוכרים, מגיעים לבסוף לביתו של שמואל ולאחר מכן לביתו של אברם, ורק שם נוצרת אפשרות לאינטראקציה אמתית ולשינוי.

הבית מאפשר לאיתן גרין להרחיב מהמיקרו לעבר המקרו; ממערכות היחסים הפרטיות והאישיות – אם כי אוניברסליות – בתוך המשפחה ובין אדם לחברו, אל סוגיות בעלות משמעות קולקטיבית של צדק חברתי, הגדרת יחסי כוח וחלקו של הבית בקביעת מעמדו הכלכלי של אזרח בחברה קפיטליסטית. יותר מכך, הבית על המשמעויות הרבות שבהן טוען אותו גרין, ממקם את סרטו בספרה חברתית עמוקה יותר ובהקשר היסטורי של התפתחות הציונות בימינו, במערכות היחסים הבלתי-שוויונית בין יהודים לערבים בארץ ישראל, בעיסוק האובססיבי שלנו עם השואה ובמסחור זכרה. דולברג, שהתנהגותו התוקפנית מקבלת משמעות חדשה כשמתבררת עובדת היותו דור שני לשואה, מגלם באישיותו ובתפקידו בסרט ייצוג של ישראלי, שבבסיס זהותו ניכוס השואה לביוגרפיה הפרטית שלו. בנוסף להיותו המורה לספורט ומאמן הכדורסל של הקבוצה הוא גם המורה להיסטוריה, שמלמד רק על השואה. עובדה יוצאת דופן זו, זוכה אף להתייחסות רפלקסיבית בדיאלוג, כשדורון שואל את אברם לדעתו על המוזרות שמורה להיסטוריה הוא גם מאמן  כדורסל. גרין מסב את תשומת לבנו לצירוף הלא מקובל הזה, שמבטא את הדיכוטומיה הישראלית "משואה לתקומה". עלילת הסרט נשזרת לתוך האתוס של העם, שזהותו מוגדרת מתוך קורבנות בת אלפי שנות היסטוריה, שתחילתה בעבדות במצרים העתיקה והמשכה בשואת יהודי אירופה במאה העשרים. במשך מאה שנים של ציונות שאף הישראלי לברוא את עצמו מחדש כיהודי אחר – בריא, לוחם, בנאי וספורטאי. משמעות זו נרמזת כבר בתחילת הסרט כשדורון מספר לאביו על המטלה של דולברג לקראת יום השואה:

דורון: כל אחד בוחר מחנה ריכוז ועושה עליו עבודה.

         אני עושה על בוכנוואלד.

אברם: למה דווקא בוכנוואלד?

דורון: זה מה שנשאר. כולם לקחו את אושוויץ.[7]

מאוחר יותר דורון בא אל אברם מוטרד בעניין הפרויקט שלו ואומר:

דורון: תגיד אבא, אפשר לומר שאני דור שלישי לשואה?

אברם: איך דור שלישי לשואה, דורון? אני עיראקי בכלל [...]

          ואמא שלך מארגנטינה. גם ההורים שלה מארגנטינה.

          אולי, מקסימום איזה אחים של סבא שלך מצד אימא

          היו בפולין. אולי

דורון:  (באכזבה גדולה של מי שגילה שאיננו שייך לשבט הנכון)

          אז אי אפשר לקרוא לזה דור שלישי,

         אם נניח דוד של אימא היה בשואה?

אברם: אולי אם אתה מתעקש, אז אולי כולנו בעצם

          דור שלישי לשואה. אולי.[8]

הדיבורים הללו על השואה יוצרים אירוניה חריפה, מעצם הבחירה של גרין לכתוב את הטקסט ולביים את שחקניו כאילו מדובר בשיחה שגרתית שעוסקת בעינינו דיומא. "כולם לקחו את אושוויץ" נשמע בערך כפי שאברם היה אומר ליפתח שלקחו את הדירה הצפונית, ולכן הוא נשאר עם הדרומית. שיח סוריאליסטי זה מגיע לשיאו כשדורון אומר לאביו:

דורון: אצל עידו, גם אבא שלו וגם אימא שלו, דור שני לשואה.

         וסבא שלו אפילו מת באושוויץ. [...] תגיד אבא אתה יכול

         לעשות לי מודל כזה מקרטון, של בוכנוואלד?

אברם: מה?

דורון: מודל כזה… נו…  יש לי שרטוט של המחנה עם הגדרות והכול…

וכל אחד צריך לעשות משהו. אימא של עדו עשתה לו תא גזים מחמר.

היא קרמיקאית.[9]

בנקודה זו כשהדיאלוג הרציני והריאליסטי הזה מביא את השיח לאבסורד סוריאליסטי, גרין מחזיר את הסרט לעולם הפיזי והקונקרטי באמצעות ה"הבית" ותהליך הבנייה. אברם נרתם לאתגר ובונה לדורון מודל של בוכנוואלד, בדיוק כפי שבנה את המודל של השכונה שרצה לבנות במעלה אדומים, פרויקט שלא יצא לפועל. הגלגול מהמודל של מעלה האדומים למודל של בוכנוואלד מחזיר לסרט את הממד האקטואלי והחתרני שלו כלפי השיח. הישראלי שואב מהאתוס של בוכנוואלד את הלגיטימציה לבנייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, והסרט מהווה עבורו תמונת ראי הפוכה ומתריסה.

האקטואליה הפוליטית החתרנית מגיעה לשיאה ברגע שמסתמנת נקודת תפנית לחוסר המוצא של אברם, כשכולם סוגרים עליו והאלימות שהם מפנים כלפיו מתפתחת לממדים מסוכנים. ברגע זה פונה אליו סלים (ג'אמיל חורי), קבלן המשנה הערבי, שעובד עבורו, ומציע להציל אותו בכך שיהיה ערב לחובותיו. בתמורה סלים מבקש להפוך את מבנה יחסי ההיררכיה ביניהם, כלומר, שאברם יעבוד עבורו ותחתיו עד לסיום תשלום חובותיו. זוהי הצעה נדיבה, סבירה ואפילו מעשית במצבו של אברם. המשמעות הפוליטית של התפתחות זו קשה וחתרנית. לא רק שקבלן ערבי הוא היחיד בכל סביבתו שחומל עליו ומקבל את המצב ללא תגובה אלימה. הוא היחיד שמציע פתרון הוגן והגיוני. אברם מסרב לו מפאת כבודו ובגלל הקיבעון שלו, שיהודי לא יעבוד עבור ערבי ובוודאי שלא יהיה נתון לחסדיו. בסדר הישראלי יחסי הכוח ברורים ובלתי ניתנים לשינוי. הסרט חותר תחת הקיבעון האקסיומטי שבו אנו שבויים. אברם מוכן היה להשפיל את עצמו ולהתחנן לעזרה מהבנקאי שלו, מיפתח היזם, ומכל סביבתו היהודית, אבל מסרב להצעה של סלים. הוא בוחר בחלופה היחידה שנותרה לו – לשים קץ לחייו. אברם – לא במקרה זהו שמו של אבי האומה היהודית, לפני שקיבל עליו את ה"ה'" היהודית – מייצג הישראליות שבחרה בהתאבדות על פני שיתוף פעולה עם הערבים, בני הארץ המשותפת. ניסיונו לבלוע כדורים נכשל. דורון, הודות לסהרוריותו הבלתי נשלטת, מתעורר ברגע האחרון ומציל את אביו. אברם מנסה פעם נוספת לקפוץ מגג ביתו המפואר. הפעם הבית, שלא מילא את תפקידו בהגנה על חיים בטוחים, משמש כחלופה אחרונה לפלטפורמת ההתאבדות השנייה. גם הפעם אחד מנושיו עוצר אותו ברגע האחרון, בהבינו שעם מותו של אברם חובו יהיה אבוד לעד. קיימת נימה מסוימת של אופטימיות בסיום הסרט, שמקורה בהבנה המשותפת של הרודפים והנרדף שהמוות איננו פתרון. זוהי אופטימיות חלקית, מהולה במועקה מפוכחת, שגם בחיים לא קיים פתרון שהדמויות מוכנות לקבלו. אמנם, בסיום הסרט אברם ולוויקו הנושה יושבים ומלהגים במרפסת הבית שנפתח מחדש לדייריו, אך הסרט נסגר באירוניה מעגלית כשהוא נחתם במשפטו של לוויקו: "למה לא קפצת מפה? אחלה מרפסת".[10]

————————————————————————————————————-

[1] חדרי הבית, איתן גרין, 2016, 8:34-8:03. דבריו של יפתח (דן תרג'מן) לאברם (יובל סגל) בביקורו בבית שבנייתו
בעיצומה.

[2] שם, 11:22– 11:39. דבריו של אברם לסלים  (ג'אמיל חורי) כשהשניים יורדים במדרגות הבניין הלא גמור.

[3] שם, 16:05.

[4] חוסר שליטתו על הנוזלים היוצאים מגופו מהדהד את חוסר שליטתו של יצחק  צ'רניאק (אבי גרייניק)  בדמעותיו, בסרטו של איתן גרין זולגות הדמעות מעצמן (1996).

[5] שם, 45:31.

[6] שם, 45:39-45:35.

[7] שם, 4:59-4:50.

[8] שם, 15:35- 16:05

[9] שם, 16:37-16:06

[10] שם, 1:44:40-1:44:36.