מאת: אלינור נחמיה

קולנוע חושני ופיוטי. אפרת בן צור בתפקיד מהפנט ופוליאמוריה קיומית, שמספקת תובנה מעמיקה על המקום בו אנו חיים, הם רק חלק מהדברים שהופכים את אווה לסרט מרתק.

הצפייה הראשונה בסרט אווה משאירה אותי לא שקטה. הסרט מציע חוויה רגשית דחוסה וחוויה אנושית מורכבת. כמו מזרק ארוך הוא נכנס מתחת לעור. אווה מציע קולנוע חושני, פיוטי ואינטימי. חשתי לאורך כל הסרט כצופה מטווח אפס בדמויות. תחילה בשל השפה עמוסת התקריבים, הקומפוזיציות המארגנות אותן יחד והשימוש היפה בזום-אין; ובהמשך בשל ההיחשפות לעולמן הפנימי, אשר נפרש בפניי כמניפה בעזרת הדימויים. הדמויות בסרט לא נזקקות להרבה מילים. שפה קולנועית עשירה ואינטליגנטית וצוות שחקנים מיומן ומדויק מחזיקים אותי פעילה ועם סף גירוי נמוך.

יואל (אבי קושניר) ואווה (אפרת בן צור) הם בעל ואישה החיים בקיבוץ. בתם יהודית (גאיה שליטא-כץ) כבר עזבה את הבית. אווה היא ניצולת שואה הסובלת ממחלת לב. יואל מוכר את עסקיו ומחליט להתמסר לטיפול בה. דבר שנראה לה מוזר. היא שואלת את יואל אם אינו מפחד לשבור את המחיצות בין העולמות של שניהם. עד עכשיו היה לו את העולם שלו ולה היה את העולם שלה. 'זה בדיוק אותו עולם', עונה לה יואל.

מנקודה זו ואילך עוסק הסרט בשרטוט העולמות המקבילים אשר בהם חיים גיבורי הסרט, ובהמשך בקריסת המחיצות בין העולמות והישאבותם הכמעט בלתי נמנעת זה לתוך זה עד אובדן מוחלט של גבולות. אל הסרט מגיח אמיל, הניצול הגלותי (גיל פרנק). בהמשך מתברר כי הוא בעלה הקודם של אווה מפולין, שלדבריה מת במחנות ויום אחד הופיע פה. אמיל הוא חי-מת, הוא מתגורר בדירה אשר קנתה לו אווה בכספו של יואל וללא ידיעתו ואשר אליה היא מגיעה מדי יום. המארג הפולי-אמורי שיצרה אווה נמצא במוקד הסרט ומחולל שינוי במרקם חייהן העדין של הדמויות.

זהו תמצית הנרטיב באווה – השלד שסביבו מתגבש הבשר העבה של צורתו הקולנועית. קומפוזיציות עשירות מנסחות את יחסי הכוחות בסרט בכל רגע. כמעט ואין רגעים שלוקים ב'הזנחה' של המיזנסצנה. לעתים רחוקות זה גובל בהעמדת יתר הנוגעת בתיאטרלי, ויש כמובן את הרגעים בסרט שמכוונים למקום הזה בדיוק. סצנת הפתיחהשל הסרט מיטיבה לשרטט מעין הצהרת כוונות רגשית ואמנותית להמשך. אפרת בן צור, המהפנטת בתפקיד אווה, יושבת וקוראת ספר על קורת עץ בלב שדה, קול גברי מתחיל לפלרטט אתה, זהו יואל. תחילה אנו רק שומעים את קולו. הוא מחמיא לה תחילה ומספר לה שהשטח שהיא יושבת בו הוא שלו, או לפחות היה שלו כי עכשיו בדיוק הוא מכר אותו. הוא מתאר לה את דמותה העדינה, מוסר לה אותה בפורטרט מילולי. היא מתקרבת אליו והוא עדיין מדבר אליה כאל זרה שזה עתה פגש, מתאר לה כיצד הוא יתקן את אופנוע המצ'לס הישן והם ייסעו הרחק משם, כיצד יישא אותה לאישה והם יביאו בת. "אתה רוצה הביתה", אומרת לו אווה ומנשקת אותו. קאט פתאומי מוביל אל ההווה הסיפורי בביתם, שם מתכונן יואל לתת לאווה את זריקת הערב שלה – טקס יומי שמבוים בעדינות רבה כשיא של אינטימיות בין בני זוג. הסצנה בשדה מופשטת ותלושה, אך דווקא תלישות זו היא אשר בכוחה למקם את הצופה בתוך ההקשר של סרט שבמרכזו מערכת יחסים שמיטלטלת בין עבר להווה ושהאנשים בתוכה יצטרכו לבחון מחדש את מושג הבית ואת אהבתם זה לזו. יואל מתאר את אווה העומדת מולו כאילו פגש אותה לראשונה, הוא רוצה לראות אותה כפי שראה אותה אז, או אולי כפי שלא ראה אותה מעולם, אולי ראה את הסצנה הזו בסרט.

14

אווה מרגיש זר לקולנוע הישראלי העכשווי ולא בגלל הזרות המובנית בו, אף לא בשל התקופתיות המאפיינת אותו. אווה הוא נטע זר מבחינה סגנונית. זהו סרט שקט ואטי, שמבקש מהצופה להתמסר לקצב ולעולמן של הדמויות – עולם מובחן ומינימליסטי, שבו מותר להיות כן עד כאב, לשיר במקום לדבר, לאהוב ללא גבולות. זהו סרט עם חיבה לסימבולי – אשר הגישה בקולנוע המקומי היא להיזהר ממנו ואולי יותר מדי. אווה לא נרתע משימוש בסמלים ועושה בהם שימוש מושכל, שמצליח לייצר הפשטה אשר הופכת את המסופר בו לעל-זמני. הסיפור של אווה, על אף היותו תקופתי, מסופר כאן ועכשיו ורלוונטי לישראל של ימינו. זהו סיפור על אדם שרואה את ביתו לראשונה כפי שלא ראה אותו מעולם. פקיחת העיניים היא טוטלית ומרגשת והיא משנה לחלוטין את מרקם היחסים האנושיים ומייצרת יחסים מורכבים יותר ואמתיים יותר, מבלי לגרוע מן האהבה והתשוקה שהיו מנת חלקן של הדמויות מלכתחילה ושהסרט מיטיב לתאר.

 הזמן הוא לא פונקציה באווה. כמו הזמן בסיפור העלילה שלא מרפא, גם הזמן בסרט לא בא לתת מענה של תשובה לשאלה, של סיבה ותוצאה. העבר הרודף את הדמויות מעצב זמן כמו טראומתי – העבר נוכח בהווה (והכוונה אינה לפלאשבקים תודה לאל), הוא אינו ניתן לבלימה והוא משפיע דרמטית על חיי הדמויות והוא שיעצב את עתידן.

לסרט קצב משלו, והוא עדין. לעתים נדמה כי הזמן בו עוצר מלכת על מנת לתאר ולהתעכב על רגע מסוים הנמתח עד אין קץ. לעתים קוטעים אותו מעברי זמן חדים ובהולים המשאירים את הצופה בחוסר אוריינטציה. הדמויות בשלהן, מרחפות מעל לזמן ולמקום. אין להן תאריך תפוגה. אפרת בן צור מצליחה להיות אצילית ועל זמנית בהופעתה. היא לא מנסה 'לשחק' תקופתי, היא התקופתיות בעצמה. ברגע יפה בסרט, שאם אינני טועה לחלוטין הוא מחווה לסצנה מתוך יומן של דוד פרלוב, נכנסת דמותה של אווה לחדר השינה בשמלה ויוצאת ממנה כעבור הרף עין בכותונת, בעוד יואל מביט בה בהשתאות וכמו שואל את עצמו – כיצד היא הספיקה להחליף את שמלתה כה מהר?

ואולי נקודת המבט הגברית בסרט מפספסת לרגעים ולא מצליחה להכיל את המורכבות הרגשית שנושאת דמותה של אווה  –דמות נשית קונפליקטואלית ורבת רבדים אשר עומדת על שלה ופועלת בצורה חד משמעית על מנת לשמר את עברה ולשמור על האהובים לה מבלי לאבד את התשוקה.

דמותה של אווה מסמלת במובן מסוים את מדינת ישראל הצעירה, הסובלת מקריש דם העלול להפוך ברבות הימים לסרטן ממאיר. מדינה זו שמה לה למטרה להיות ביתו של הצבר וביתו של היהודי הגלותי. יואל, הצבר, שהדרך להגדרתו העצמית עוברת דרך הנצחת "האחר", מפתח תלות הולכת וגדלה באמיל. תחילה הוא סקרן באשר לדמותו מתוך קנאה וזעם, אך במקום שישתמש ב"כוחו" ובבעלותו על הקרקע ושיכלה בו את זעמו, מחליט יואל להתקרב אל אמיל ולכפות עליו לתקן לו את האופנוע. עכשיו הוא סקרן באמת. משהו בשתיקה של אמיל, במבטו הריק והקר, בזרות שלו פועל כמגנט על יואל. הוא חייב לדעת מה עבר עליו, הוא חייב לשבת בפינת האוכל שלו היכן שישבה אווה לפניו ולהרגיש את מה שהיא הרגישה. הוא אוהב אותה עד כדי כך שהוא חייב להכיר את אמיל. שני הגברים בסרט כמעט נטולי אגו. חרדתם שמא יאבדו את אווה, מושא אהבתם ותשוקתם, מחברת אותם.

26

הסרט מציג נזילות מעניינת בין התפקידים וקורא תיגר על היחסים המסורתיים בין הצבר הישראלי האקטיבי לבין היהודי הגלותי הפסיבי. לצבר הישראלי בסרט יש משהו שבור שרק הניצול יוכל לתקן. "יש לך ריח של תפוז", אומר לו אמיל באחד הרגעים היפים בסרט. ביואל לא דבק ריח המוות. הוא רוצה לדעת איך זה מרגיש, למות ולחזור. לחיות בקצה של החוויה האנושית. הכוח ה"לכאורי" של יואל בבעלותו הכפולה – על אווה ועל הדירה (ועל הארץ כמובן), לא נראה מנחם. הוא נראה אבוד בתוך עולמו ובתוך השפה, בעוד שאווה ואמיל חולקים משהו שהוא לא שותף לו. אבל הוא רוצה להיות. במסגרת העולם שיצר הסרט, שהוא תלוש במידה מסוימת ולא ממוקם בהקשר חברתי-פוליטי-כלכלי מובהק, אלא כאמור בעל נטייה אל הסימבולי (הישוב הפסטורלי, השיכונים אשר מעבר לגבעה, הצבר, הניצול הגלותי וכו'), נדמה כי שום דבר לא מפריע למשולש הרומנטי בסרט מלנסות ולממש את עצמו. דמותה הפולי-אמורית של אווה מצליחה להביא את שני הגברים שלהם התחייבה בחייה, להסתכל זה בעיניו של זה. היא מתבוננת מרחוק על התקרבותם. לעתים נדמה כי היא זו שחוללה אותה, זו שנתנה ליואל את המפתח לדלת דרכה יוכל להציץ לתוך עולמה.

על אף תלישותו וזרותו, דרך הסיפור התקופתי והמוטיבים המוכרים מעברה של המדינה הצעירה, מספר אווה סיפור בעל מסרים עכשוויים ומספק תובנות שהן רלוונטיות למציאות העכשווית בישראל. תוך שימוש בשפה מופשטת מתאר אווה מציאות קונקרטית, שבה כל שנדרש מאלו הנמצאים בלב הקונצנזוס הוא להסתכל לתוך עיניו של האחר ולהבחין בנוכחותו הטוטלית – בתוך הבית. הסרט מתאר גילוי מחדש של הבית וקריאה מחודשת של האהוב או האהובה, שמתאפשרת אך ורק בשל גילוי האומץ המגיע לאחר שינוי. זהו בעצם סרט על אהבה ללא גבולות.

  • תאריך: 11.6.17 | שעה: 19:00 | אולם: סינמטק 1
  • תאריך: 11.6.17 | שעה: 23:00 | אולם: סינמטק 1

אודות הכותב