השנה המטורפת שעברה על ניר דבורצ'ין, בוגר מסלול טלוויזיה, מאז הקרנת הבכורה של סרטו "להפוך את האבנים" בפסטיבל דרום 2016, הסתיימה בשבוע שעבר בשיא משמח במיוחד – פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הסטודנטים היוקרתית של דוקאביב. כמה ימים אחרי הזכייה העניק לנו ניר ראיון מיוחד ל"הזירה".

Screen Shot 2017-05-24 at 11.25.08 AM

- קודם כל, ברכות!! וזו לא הפעם הראשונה השנה. היית השנה גם באידפ"א, ובעוד לא מעט פסגות של קולנוע דוקומנטרי עם הסרט המדברי שלך. מתי, אם בכלל, בתהליך העבודה על הפרוייקט, התחלת להרגיש שיש לך ביד סרט שעובד?

ניר – תודה רבה! אני חושב שהתשובה מתחלקת לשניים. מבחינת סמי כדמות לסרט, ידעתי מיד, מהמפגש הראשון וצילומי התחקיר שעשינו בהתחלה, שיש לי דמות מיוחדת במינה ויוצאת דופן, ושישנו פוטנציאל לעשות כאן משהו יפה ומיוחד, וזה רק הגביר את הדריכות והפחד לפספס. האתגר האמיתי היה לפצח, להעמיק ולזהות את הדרך הנכונה (ולאו דווקא הברורה והקלה) לספר את הסיפור שלו. הסרט עבר המון גלגולים וניסיונות שונים, עד שנסגרנו על החומרים הנכונים, ובמיוחד על הטקסטים שנבחרו מתוך אין ספור אופציות.

אני חושב שככל שהתקדמנו בתהליך הרגשנו יותר ויותר את הדיוק, ואת איך שהדברים מתחברים למשהו שלם. חשוב לציין פה את ענת אבן, שהתוותה לי את דרך העבודה, והייתה שותפה מלאה לאורך כל התהליך המרתק הזה. 

- הסרט הזה הפוך מכל מה שמציף אותנו. הוא שקט, מהורהר, איטי, כמעט בלי מוזיקה. ההצלחה שלו נותנת תקווה שלא הכל הולך בכיוון אחד…

ניר – נכון מאוד. הנטייה היום בקולנוע היא להפציץ את החושים, בגלל הקלות היחסית בה אפשר היום לעשות דברים בעידן הטכנולוגי, זאת הפכה להיות הדרך הכמעט אוטומטית ליצירה. זה משהו שצורם לי בהרבה סרטים שאני רואה. חלק מההבנה שהנחתה אותי בהחלטות האומנותיות בסרט, היא שלפעמים פחות נותן יותר. שאין דבר כזה שוט יפה, יש דבר כזה שוט נכון, וככה הרבה מהשוטים היפים ביותר שצולמו, בכלל לא נכנסו לסרט, כיוון שלא יצרו את מה שרצינו. אותו הדבר קרה גם עם המוזיקה בסרט, מלכתחילה הויז'ן שלי היה לסרט שקט ונטורליסטי, אך כדי לבדוק ולהיות בטוחים, ובעיקר בשביל ללמוד ולנסות,  צבי פורר, מעצב הפסקול והמוזיקאי של הסרט, הלחין והקליט כמה קטעים שקטים ומאוד יפים שהתאימו לסרט בסך הכל. הייתה התלבטות על מה ללכת, אבל הלב אמר ללכת עם השקט, ואני מאוד שמח על כך. 

יש נטייה לחשוב שהדרך לרגש ולגעת בצופה היא להאכיל אותו בכפית, ליצור מתוך מקום של ריצוי ורצון עז שיאהבו. אני ניסיתי לספר את הסיפור במחשבה של מה מעניין אותי. לקחתי בחשבון שלא כולם יתחברו לזה, ואני שמח לגלות שיש הרבה אנשים שכן התחברו.

חשוב לציין שאמנם הקולנוע באמת הולך בעיקר לכיוון אחד, אבל יש המון במאים שהולכים לכיוונים אחרים ומגוונים. היו כמה סרטים כאלה, אליהם נחשפתי הרבה בזכות ענת אבן וארז פרי, שהיוו לי השראה גדולה לסרט. 

 להפוך את האבנים 2

- אחרי הזכייה כתבת פוסט מרגש על חלקו של סמי, הגיבור שלך, בהצלחת הסרט,  ואנחנו רוצים לצטט אותו כאן ברשותך: 

"דווקא לאחר הזכיה אני מרגיש עוד יותר שהפרס האמיתי בו זכיתי הוא ההזמנות לגעת בחיים של בן אדם. לפני כמעט שלוש שנים הגעתי דיי במקרה לחווה של סמי. היום, ועם פרספקטיבה של זמן, אני מבין שהמפגש בכלל לא היה מקרי. אני וסמי יצאנו למסע משותף, אמיץ, כואב וקשה, אבל עם כוונה אמיתית ואהבה בלב.
מבחינתי, הפרס האמיתי שלי הוא שהוריו של סמי זכו לראות את פניו ולשמוע את קולו על מסך הקולנוע, לשמוע את מחיאות הכפיים בסיום, ולהרגיש גאווה בבנם.  הפרס האמיתי הוא שלקחנו "ערמות של מילים שנכתבו במעמקי הגיהנום" כמו שסמי אומר, ועשינו מהם אומנות יפה.
הפרס האמיתי הוא שניתנה לי הזכות להיות חלק קטן מתיקון ענק של איש מדהים ומיוחד.

אני רוצה להודות לסמי על שפתח בפנינו את ביתו ואת ליבו.
סמי הוא איש יקר ומשמעותי בשבילי ובשביל עוד המון אנשים, עם נדיבות ורוחב לב שכבר קשה לראות בימינו. הוא השראה לכולנו." 

איך סמי, מגיב להצלחה, מהמקום המרוחק והשקט בו הוא נמצא ?

ניר – אני חושב שסמי הופתע מההצלחה של הסרט, הוא התרגש מאוד בכל פעם שהסרט התקבל לפסטיבל או זכה בפרס. בתחילה הוא לא כל כך ידע למה לצפות, ולקח לו קצת זמן להתחבר לסרט. זה מאוד טבעי- הוא חושף שם את המקומות הכי אינטימיים והכי קשים שלו, וזה לא דבר פשוט ובכלל לא מובן מאליו. לא חושב שיש הרבה אנשים שהיו יכולים לצלול אל תוך תהליך כזה באופן טוטאלי ,מתמסר ובוטח כמו סמי.

היום אני יודע שסמי הרבה יותר אוהב את הסרט, ורואה בו את היופי. הוא היה בכל ההקרנות שהיו בארץ. הוא מקבל המון תגובות מפרגנות ואוהבות מכולם, והכי חשוב – מחבריו ומבני משפחתו. ההורים שלו מאוד התרגשו לראות את הסרט. אני חושב שכמוני, גם סמי בעיקר שמח ואסיר תודה על התהליך שעברנו, ועל התיקון שהסרט הצליח לעשות עם העבר והזיכרונות הקשים. 

- הסרט זכה בפרס עיצוב הפסקול בפסטיבל דרום 2016. ספר קצת על העבודה עם צוות מוריס (דן בן חיים, מרק מלמד וצבי פורר) על הפסקול הכל כך מיוחד של הסרט

ניר – לסאונד יש חלק מכריע באווירה ובתחושה המיוחדת שנוצרת בסרט, זה אתגר גדול ליצור סרט מדברי שקט, ועדיין לשמור על קצב ומתח בסאונד, אני חושב שהצוות עשה את זה במקצועיות ורגישות רבה. 

כבר בשלב הצילומים חשבתי על סאונד נטורליסטי ודיאגטי לתמונה. היה לי חשוב שהצופים יוכלו להתחבר ולהרגיש את השקט המדברי (ובכך לחזק את ההזדהות עם סמי) ואלו היו גם הדגשים שלנו בעבודת הפוסט. המקליטים (עמית שרר, יואב לפקוביץ' ואלון צוברי) הקליטו עד שכמה שהיה אפשר את הסאונד של הפעולות ושל המקום. 

בעבודת הפוסט "צוות מוריס" חילקו ביניהם את העבודה, מרק היה אחראי על האווירות לאורך הסרט והביא דברים מדהימים. דן היה אחראי עם ה"פוליז" של הפעולות, הוא הקליט במיומנות המון פוליז כדי שהסאונד והתמונה יהיו מסונכרנים ומדויקים ויתנו את ה"פיל" הנכון לסאונד שהוקלט בצילומים. צבי, שהיה האיש שריכז את הפרויקט והלחין גם את מוזיקת הסיום, חיבר הכל בהרמוניה במיקס. היה תענוג לעבוד איתם. 

- אנחנו מדברים הרבה בבית הספר על "רוח ספיר", מין מושג אמורפי שרק מי שחי ועובד כאן באמת מרגיש אותו (וגם זה לא תמיד). בסרט שלך רוח ספיר החמקמקה הזו מנשבת בעוצמה לכל אורכו. נשמח אם תרחיב כאן, וגם תספר קצת על מקורות השראה לפרוייקט ששאבת במהלך הלימודים ובכלל 

ניר – אין ספק שבספיר יש משהו מיוחד. אכן קשה לי להצביע באופן ספציפי מהו בדיוק הדבר הזה. אם אני בכל זאת מנסה אני חושב שהמיקום בפריפריה והמרחק מה"תעשייה" נותנים שקט ,רוגע, וסביבת עבודה מאוד מאפשרת. הערבות ההדדית והעבודה אחד בשביל השני בקרב הסטודנטים ובין המחלקות זה משהו מיוחד וחשוב ביותר שלא קיים במקומות אחרים. אני חושב שיש סגל מרצים מדהים ומגוון, שגם הם, בהגעה שלהם לשדרות מהמרכז, מביאים איתם משהו אחר, מן תחושת שליחות שכזאת. 

מבחינתי ובדיעבד,  אני חושב שהשילוב והאיזון בין הלימוד התיאורטי לבין העבודה המעשית הבלתי פוסקת יוצרים מעטפת מאוד נכונה ומעשירה. עוד דבר מדהים שבאופן אישי היווה לי המון השראה ואמביציה ליצור הוא פסטיבל קולנוע דרום, דווקא אחרי שהייתי בפסטיבלים אחרים אני מעריך אותו הרבה יותר. זאת חגיגה אמיתית של קולנוע, בתוך סטודנט אתה נחשף מצד אחד לסרטי הבוגרים, שמהם ניתן לשאוב אמביציה ואמונה ש"גם אני יכול", ומצד שני אנו זוכים לראות סרטים של במאים גדולים, לדבר איתם ולשאוב מהם השראה גדולה. 

- תובנות וטיפים שצברת בשנה המטורפת שעברה עליך?

ניר – אני חושב שהדבר הכי חשוב ביצירה הוא להיות נאמן לעצמך, להאמין במה שאתה עושה.  אומנם זה חשוב לקבל השראה מיצירות אחרות, אבל חשוב לא פחות למצוא את הייחודיות שלך ואת השפה הייחודית והנכונה לך. לעשות סרט זה מסע ארוך וקשה, אבל חשוב להישאר דרוך, עם דופק גבוה, לא לפחד לצלול באופן אובססיבי וטוטאלי אל תוך היצירה, ליהנות מזה.  לא להתקבע על שום דבר מראש ולא לשים גבולות. לנסות לזהות את הקולות שעולים במהלך העשייה, וללכת איתם באמונה.

אני גם חושב שחשוב מאוד להשאיר את האגו בצד. גם כשזה קשה. לסמוך על שאר האנשים שעובדים איתך, ולתת להם את המקום שלהם. במקרה של הסרט שלי אני יכול לראות את הנגיעה היחודית של כל אחד ואחת שעבדו איתי במהלך השנתיים על הסרט. 

- איך מתמודדים עם הצלחה כזאת, ישר על הסרט הראשון? ובאותה נשימה – מה הפרוייקט הבא?

ניר – מתמודדים בצניעות ובהודיה. מנסה ליהנות מזה כמה שאפשר, אבל בלי להתרפק על זה יותר מדי, המטרה האמיתית היא באמת להמשיך ליצור, זוהי באמת ההנאה הגדולה והזכות האמיתית, ההצלחה וההכרה זה רק בונוס. 

כבר הרבה שנים שיש לי חלום לצלם סרט בהודו, ועכשיו הוא הופך ליותר ממשי.  אני ובת זוגתי הילה אמיר (גם היא בוגרת ספיר ויוצרת מוכשרת- סרטה "דובדבן" זוכה גם הוא להצלחה גדולה וישתתף בעוד שבועיים בפסטיבל הבינלאומי לסטודנטים בתל אביב ) טסים עוד מעט לתקופה ארוכה להודו, מצוידים במצלמת קולנוע חדשה, ומקווים לחזור משם, בין השאר עם עוד סרט. עדיין לא יודע מה זה יהיה, אבל זה כל הכיף, נחכה שהסרט יבחר בנו. 

אודות הכותב