בשבח הדעה הרעה על עצמך* –

הרהורים של קולנוע דרום ה 16

ויסבלה שימוברסקה מלווה אותי כבר שני פסטיבלים ולא מעט סדנאות קולנועיות שאני מעביר במדבר והיא מקור לחכמה ונחמה בכל זמן, לבטח בעידן כה מאיים כשל היום. בשיר הזה ׳בשבח הדעה הרעה על עצמך׳, שבו היא כותבת ש ׳אין לך דבר חייתי יותר/ ממצפון נקי/ על הפלנטה השלישית במערכת השמש׳  היא מדברת אלי במקום העמוק והחייתי של טבע האדם שלא יכול להיות עם מצפון נקי – לעולם לא. אם יהיה זה עם מצפון נקי לא יהיה האדם – אדם. אנו בני האדם עם נפש ורוח מוסר כליות ולב כבדים מנשוא גם אם ליבנו שוקל פחות ממאית ממשקל לבו של לויתן האורקה.

הכישלון של האדם הוא המנוע והמקור לכל האנרגיה העצומה שלו. שבח הדעה הרעה על עצמך היא הוכחה קדומה ועתיקת יומין להיותנו אנשים ולא חיות (ואני אוהב חיות עד מאד).  אנו מייסרים עצמנו בטענות כלפי עצמנו ללא סוף, ויש לנו מוסר כליות, אנו בהחלט מפקפקים כל רגע בצדקת מעשינו ואין אנו מקבלים עצמנו ללא סייג, ביקורת עצמית היא חלק מאיתנו ולעיתים אף חומסת הרבה מהטוב והיצירתיות שלנו ועדיין אנו לא יכולים ואף אסור לנו לוותר עליה.

האמנות, היצירה, הקולנוע והפסטיבל הזה מזכירים לנו כל פעם מחדש כמה שבח יש בדעה הרעה על עצמך – במצפון מיוסר ובכאב הנורא של נפשנו וכמה הכרחי הביטוי הגלוי החופשי הפשוט והמשחרר לגעת בכל זאת – בשבח הדעה הרעה הוא אולי הריפוי היחידי שיש לנו עלי אדמות כחברה אנושית.  אולי רק כשניגע בעצמנו ללא פחד בעזרת האמנות השירה המשחק המחול המוזיקה והקולנוע נגיע לאותו מקום ששימבורסקה כותבת בשיר שלה ׳אהבה מאושרת׳ **.

ואני מבקש להדהד את שימבורסקה ולחבר בין אהבה ליצירה, ושואל מה תועלת באמנות של ממש, אמנות שמבקשת לחדור פנימה לתוך נבכי הנפש העמוקים, כזו שלא מוותרת, מבררת, חוקרת, חותכת בתוך עצבי העצבים, גידי הגידים, מערכות לב וריאה רק בכדי להתקרב עוד יותר עמוק ויותר נכון בכאב ובאושר האנושי, ברוח ובנשמה ללא מורא וללא חשש מביקורת, לא מזו שבפנים ולא מזו שבחוץ, פשוט להיות שם, כמו מעשה אהבה על כל משמעויותיו המלאות, שיש בה התרגשות גדולה והתעלות הרוח ויש בהם מגע חודרני בפצע ובכאב.

כנראה שתועלת אינה המילה הנכונה לא באהבה ולא ביצירה. ייתכן שתועלת אינה יכולה להיות כלי המבחן היחידי שלנו בעולם ? ייתכן שבכדי לחזור ולשמור על רוחנו כבני אדם עם מצפון, עלינו לסגל לעצמנו כלים חדשים ונוספים שהם בעצם כלים ישנים מפעם, שבכל תקופה חשוכה יש המנסים להחשיך גם את השימוש באלו הכלים הלא תועלתנים ולנסות להכחיד ולהשכיח אותם מליבנו.

זו הזדמנות להכריז ולקרא ליצירה ולאהבה של פסטיבל קולנוע דרום ובית הספר לאמנויות הקול והמסך של ספיר להמשיך עם אומץ, ללא מורא וללא פחד פשוט להיות מה שהם, עם כל הנכסים התרבותיים והרוחניים שמקיימים חזון צנוע וחשוב – ללמוד להכיר ולגעת בנפש האדם דרך האמנות, הרי למען זה  אנו חיים.

ומבקש לברך על כניסתם של שותפים חדשים לחלום הלא מתפשר הזה של קולנוע דרום – אבישי דוד כהנא ועוז פרבין, שמובילים את הפסטיבל ביחד עם הגר סעד שלום וארז פרי, ואיתם אור סגולי, ערן ברק, אילנית סוויסה, קאיד אבו לטיף ומיטל אביקסיס.

אבנר פיינגלרנט