מאת: ליאור אלפנט

"פאק, פאק, פאק, פאק, פאק…" (חרא, חרא, חרא…), במילים אלו נפתח סרטה של קרני הנמן, פאק יו ג'סיקה בלייר. דמות של אישה במדיום-שוט, שלאחר הכותרות הופך לקלוז- אפ ואז חוזר למדיום, צורחת עד השמיים "פאק". מיד לאחר מכן היא נרגעת, ואנחנו שומעים קול של אישה אחרת ששואלת אותה באנגלית אם היא מרגישה יותר טוב. הצורחת עונה שאולי, ואולי לא. לאישה הצועקת קוראים ג'סיקה (ג'סיקה דאנר), ולזו שמדברת איתה קוראים קרני (קרני הנמן). לאחר שהיא מסיימת לצעוק, ג'סיקה מבקשת מקרני לצעוק גם, וזו לא מסכימה כיוון שלטענתה כבר צעקה קודם לכן. בתגובה אומרת לה ג'סיקה, תוך שהיא מתקרבת אליה, "את אף פעם, אף פעם, לא יכולה להשתמש יותר מדי במילה פאק".

זוהי סצנת הפתיחה המצוינת של סרטה הראשון באורך מלא של קרני הנמן, בוגרת אוניברסיטת תל אביב, שנעשה במסגרת עצמאית לחלוטין וללא תמיכת קרנות ציבוריות. ג'סיקה וקרני הן חברות שמבלות יחד את השעות האחרונות של ג'סיקה בישראל, ומנסות ביחד להבין את מערכת היחסים ביניהן, ולאן פניהן מועדות. בדרך הן תפגושנה בשני גברים, גיא (גיא גרמן) ואור (אור סיגולי), וביחד ינסו לפתור את התעלומות הגדולות של החיים של גברים ונשים בני ובנות כמעט שלושים בישראל. שאלות של זרות, זהות, שייכות, עתיד, עבר, ישראליות, גבריות ונשיות יעסיקו אותם לאורך הסרט. חלקן תקבלנה תשובה וחלקן תישארנה מרחפות באוויר לנצח. כך או כך, רוחה של סצנת הפתיחה של הסרט שורה עליו לכל אורכו, ומהווה את הבסיס הרעיוני שלו. 

"את לא יכולה לצעוק מספיק פעמים פאק", אומרת ג'סיקה כבר בהתחלה, ובעצם אומרת משהו אחר – אי אפשר לכעוס מספיק, אי אפשר להתנגד מספיק, אי אפשר לדבר מספיק. הצעקות הקוליות של ג'סיקה, ואלו השותקות של קרני, עוסקות לא רק במצב שאליו נקלעו הדמויות, אלא מסמלות צעקה של דור שלם של במאיות צעירות, שבמשך שנים הושתקו בשיח הקולנועי בישראל, ושרוצות לספר את הסיפור שלהן. לא לחינם פנתה הנמן לקולנוע העצמאי. הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן: נשים עושות פחות סרטים, ומקבלות פחות תקציבים מקרנות. בשנים האחרונות מספר הסרטים שנעשו על ידי נשים גדל משמעותית, אך עדיין לא מדובר במספר שווה לסרטים של גברים. גם כאשר הן כן מקבלות כסף, הסכומים אותם הן מקבלות פחותים לאין שיעור מהסכומים שאותם מקבלים הגברים (יוצא דופן הוא המקרה של נטלי פורטמן וסיפור על אהבה וחושך, שקיבל את הסכום הגבוה ביותר שקיבלה אישה מקרנות בין השנים 2010 -2016. בגלל המחסום שיוצרות הקרנות, לא רק לנשים, יוצרות ויוצרים רבים פונים לעשייה עצמאית, שדורשת משאבים כלכליים עצומים, אבל גם מאפשרת חופש אמנותי רב. בפנייה הזו לדרך עצמאית, הקולנוע הישראלי נחשף לז'אנרים חדשים שמתבטאים בשנים האחרונות בעיקר בשניים עיקריים: אימה (כלבת, בשר תותחים, חתולים על סירת פדלים), ונושאים להט"בקיים (ג'ו + בל, אנטרטיקה, אליס). אחרי הכל, היעדרות של נשים ומיעוטים מהמסך הישראלי אומרת בעיקר היעדרות של נרטיבים, קולות, חוויות וזהויות – שאותם משתדל הקולנוע העצמאי לספק.

פאק יו ג'סיקה בלייר מציג בפנינו מספר היבטים שהקולנוע הישראלי לא מרבה לעסוק בהם. הראשון – מדובר במערכת יחסים חברית בין נשים. במשך שנים נשים הוצגו בקולנוע הישראלי, ובקולנוע העולמי, ככאלו שאינן מסוגלות לייצר חברויות עם בנות מינן. כאשר נשים מופיעות על המסך הן מוצגות לרוב לבדן, גיבורות בודדות בעלילה, או יחד עם גבר, כמושא אהבה או בתפקיד אחר. תלמה ולואיז היה אחד הסרטים הראשונים בארה"ב שהביא למסך חברות בין נשים, ולא פלא שסרטה של רוני קידר, ג'ו + בל, מצא בו את עיקר ההשראה לדמויות ולעלילה. בעוד רוחן של תלמה ולואיז שורה על ג'ו ועל בל, רוחן של ג'ו ובל שורה על קרני וג'סיקה ועל הסגנון של הסרט. לאחר הצעקות הראשונות שקורעות את עור התוף עוברות שתי הדמויות לדבר את עצמן לדעת, וכך הופכת הצעקה להתנגדות ולמחאה כלפי הלך הרוח בקולנוע הישראלי, כזה שלא מאפשר לשתי נשים פשוט לדבר אחת עם השנייה, על כלום ועל הכול.

אבל קרני לא אומרת הכול לג'סיקה. כמו שהיא מסרבת לצעוק פעם נוספת, כך היא מסרבת לדבר על הנושא שמטריד אותה באמת. מה שצופות וצופים מיומנים יחושו כבר בהתחלה, מתברר לקראת סופו של הסרט – לקרני יש רגשות כלפי ג'סיקה, והיא לא יודעת איך להתמודד אתם. קרני עוצרת את הצעקות שלה בתחילת הסרט, ולמעשה חוסמת את הרגשות שלה – גם בפניה, וגם בפנינו. ההתנגדות שמביעות הצעקות הופכות לברורות אף יותר כשהרגשות עולים למעלה. יש כאן נרטיבים שהושתקו עד כדי כך שהדמויות כמעט ולא מסוגלות למצוא להם מקום. הרגשות של קרני כלפי ג'סיקה מתחברים לנושא העיקרי שבו עוסק הסרט, והוא תחושת הזרות, השייכות, והזהות העצמית. קרני לא תופסת את עצמה כישראלית, ולא רוצה שיראו אותה ככזו. היא מדברת באנגלית, היא שונאת את המקום ממנו הגיעה, והיא לא מרגישה בו בנוח. לא סתם היא הגיעה מלימודי משחק, שבהם עוסקים בעיקר בחיפושי זהות עצמית תוך שימוש בזהויות של אחרים. קרני לא מרגישה בנוח לא רק בזהות הלאומית שלה, אלא גם בזהות המינית שלה, שהופכת להיות גורם מרכזי במכלול הזהויות שהיא מחפשת לעצמה. לקראת סופו של הסרט היא מנסה להתמודד עם הבחירה שלה. התמודדות שהיא מצליחה לעשות בחלקה בזכות הפגישה עם שני הגברים הצעירים שנקלעו לדרכה, ושניהם מתמודדים בקושי עם משבר גיל השלושים. את אור אנחנו פוגשים רגע לפני יום הולדתו השלושים, כאשר הוא מנסה בכל כוחו להיאחז בעבר אבל גם לשבור את הגבולות שזה הציב לו, וגיא נמצא שם כל הזמן בעיקר כ"עזר כנגדו", מנסה לתת לו נקודות מבט חדשות. אור מרגיש שהוא נמצא בנקודת אל-חזור בחייו, וכך גם קרני, שמבינה שג'סיקה נוסעת הביתה לארצות הברית והיא נשארת כאן, בפתח תקווה, לבדה. בסיום הסרט השתיים נותרות לבד במכונית נוסעת שלבסוף עוצרת, אשר מסמלת את סוף המסע שלהן. הרגע השקט שלהן במכונית הוא אחד היחידים הדוממים בסרט, אבל הוא גם אחד החזקים ביותר, והוא מאפשר לכל הנושאים, החיפושים, הדאגות, ההתנגדויות, לשקוע לאטן עד לסיום ולפרידה הבלתי נמנעת. 

פאק יו ג'סיקה בלייר מצולם בעיקר בצפון ישראל, בנופים פתוחים ועוצרי נשימה שנראים ממש כאילו צולמו בארץ אחרת, יפה וטובה יותר. הצילום המעולה של מטיאס זיגוני פותח בפנינו אופקים חדשים ועוטף את הדמויות במרחבים ירוקים, צבעוניים, שמסמלים בעיקר חופש. ולמרות החופש האפשרי, הדמויות מוצאות את עצמן רוב הסרט מכונסות בבית נטוש בשדה, מעדיפות גבולות פיזיים של קירות, חושבות בטעות שהן לא יכולות לזוז. אבל הן כן יכולות, כפי שהנמן יכולה לעשות את הסרט הזה, להשמיע את הקול שלה ואת החוויה שלה, ולהיכנס לתוך שדה המוקשים הקולנועי הקיים בישראל. את הרצון בכניסה הזו ואת האפשרות שלה מסמלת יותר מהכול דמותה של מאיה מרון, שמבליחה לרגעים בסרט, בתפקיד קטן אך מצוין. הדמות שמרון מגלמת שודדת ללא סיבה נראית לעין את רכושם של הארבעה, אך מחזירה להם אותו. אפשר לראות אותה כדמות שמסמלת את הפחד מ"המגרש של הגדולים" (מיקומה של מרון בקולנוע הישראלי אינו מוטל בספק), שמפחיד את קרני וחבריה, אך בסופו של דבר הן מגלות שזה כל מה שהוא עושה: מפחיד, מערער ומכשיל בדרך. בעוד הגברים לא זוכים לפגישה מחודשת, הנשים משיבות לעצמן את רכושן, מתגברות על המכשולים, ויוצאות לדרך חדשה – סרט באורך מלא, שעוסק בנושאים שהודרו קודם לכן כמעט לחלוטין מהקולנוע, של אישה – שאף אחד לא יעצור אותה.

ליאור אלפנט היא יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל, והמנהלת האומנותית של פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית"

• תאריך: 12.6.17 | שעה: 23:55 | אולם: סינמטק 2