לפרק את המיתוס הזירה - מאמרים, דעות ומחשבות "החקירה", סרט הבכורה רב העוצמה של הבמאי ד"ר ארז פרי, מכניס אותנו אל חדר החקירות של מפקד אושוויץ, רודולף הס, בנסיון עוכר שלווה להתקרב אל לב הרוע האנושי. ראיון לקראת סבב הקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ. הי ארז. נתחיל בהתחלה. בקונטראסט מוחלט לאופי המאופק, הכמעט נזירי, של הסרט, אתה בוחר להציג ממש בפתיחת הסרט, מוזיקה עזת מבע של וואגנר, על ציורים עזי מבע של יונתן הירשפלד. מעין מפלצתיות שמתפרצת בעוצמה מצמיתה מכל הכיוונים עוד לפני שאנחנו חווים אפילו פריים אחד של הסרט עצמו. תוכל לספר על הבחירה המרתקת הזו והסיבות שהובילו אליה? ארז – רציתי להתחיל מהמיתוס, מהספקטאקל – מהייצוג של הרוע שהשתלט על אירופה בשנות ה-30 וה-40. ואגנר הוא דמות מרכזית בהקשר הזה עם המוזיקה הטוטאלית שלו, שמגלמת עוצמה אדירה בה לאינדיבידואל אין מקום, הוא נבלע בתוכה. הציורים של הירשפלד, שהוא צייר נפלא בעיני, מייצגים בעיני את התפיסה הזו. הוא עוסק הרבה במיתוס של אירופה במאה ה-20 ובזרע הפורענות הגלום בתוכו. לעומת המוסיקה של ואגנר והציורים של הירשפלד, הסרט עצמו מנסה לעשות בדיוק את ההיפך- לפרק את המיתוס ולהגיע אל הפרטים הקטנים, אל האנשים הקטנים שבמו ידיהם יצרו את הרוע הזה. הסרט מהווה בעיני מהלך דקונסטרוקטיבי של המיתוס הזה. האם הערוץ הראשון – הנמנה על התומכים בסרט. הביע התנגדות למוזיקה הזו – האסורה עדיין רשמית לשידור בקול ישראל? ארז – לא הייתה שום התנגדות. למעשה מהערוץ הראשון ובעיקר מאיתי לנדסברג, שהוא איש טלוויזיה נדיר ואמיץ, קיבלתי רק חיזוקים ותמיכה. אם היית יכול לחזור במכונת זמן ולקבל סשן פרטי שלך עם רודולף הס באותו חדר החקירות, מה, אם בכלל, היית שואל אותו? ארז – שאלות די דומות לשאלות ששואל אותו החוקר אלברט בסרט. אלברט הוא דמות שבניתי בשביל לשאול את השאלות שרציתי אל מול התשובות של הס אותם הוצאתי אחת לאחת מהאוטוביוגרפיה שלו. אבל דבר אחד הייתי רוצה לעשות מאוד אם הייתי פוגש את הס במציאות- הייתי רוצה להסתכל לו בלבן של העין. להרגיש באמת ממה הוא עשוי. השואה והמלחמה ההיא נוכחים לא רק ביצירה שלך, אלא גם בחיים האקדמיים, מעבודת הדוקטורט ועד ההרצאות שאתה מעביר. לא מזמן התראיין כאן סטודנט לשעבר שלך, גיל גולן, שמנה את איזכורי השואה בהרצאות שלך כאחד הגורמים המרכזיים בהחלטה שלו להפוך לטבעוני ולהקדיש את זמנו לעשיית סרט בנושא. מהם מקורות התשוקה שלך לנושא הזה? לתקופה הזו? תוכל לציין מקורות השפעה תרבותיים שבעקבותיהם נדלקה התשוקה הזו? ארז – אני חושב שהעניין שלי הוא בראש וראשונה לחקור את שאלת הרוע בחברה המודרנית. השואה היא התגלמות קיצונית של רוע, כזה שעדיין מתקיים בצורות שונות ומשונות בחיינו היום. שואת בעלי החיים היא אחד מאופני רוע אלה ואני חייב לציין שבתום עשיית הסרט גם אני הפכתי לטבעוני- זו נראתה לי פתאום ההחלטה היחידה השפויה האפשרית. גיל הקדים אותי לא בהרבה. חשוב לזכור את אמרתו החשובה של הפילוסוף היהודי גרמני, תיאודור אדורנו – בכול מקום שעוברים ליד בית מטבחיים ואומרים ״אה זה בסדר אלה רק חיות״ במקום הזה יקום אושוויץ הבא. לא מעט שחקני קולנוע מסרבים לגלם מפלצות נאציות על המסך. אחרים צריכים "מסע שכנוע" מאסיבי. האם נתקלת במכשול דומה בעשייה של הסרט? ארז – תמיד חשבתי והרגשתי דווקא את ההיפך. שחקנים אוהבים לגלם דמויות מורכבות. רומנוס פורמן השחקן שמגלם את הס בסרט מאוד רצה בתפקיד, אבל היה לו חשוב להבין לאיזה כיוונים אני רוצה לקחת את הסרט ובעיקר להרגיש ביטחון איתי. הבנו שנינו שזה מסע קשה מאוד והיה חשוב לנו להכיר אחד את השני- שנינו מגיעים מתרבויות שונות ומביוגרפיית חיים שונה- בסופו של דבר הפכנו לחברים מאוד קרובים. אני מאוד אוהב את רומנוס הן כשחקן והן כאדם. בסופו של דבר אני אסיר תודה לו על כך שהסכים לגלם את הס. חלק גדול מהסרט יושב על הכתפיים שלו ועל הנוכחות המרשימה שלו. השואה היא נושא קשה מאד לייצוג אמנותי. קל מאד לגלוש לקיטש סנטימנטלי, או ללעוס את מה שכבר נלעס אלפי פעמים. תוכל לציין ייצוגי שואה בתרבות (ספרות, קולנוע וכו) שאתה מוצא, כבמאי וכחוקר, כראויים ומעוררי השראה בעיניך? כאלה שחומקים ממלכודת הטריוויה-קיטש? ארז – אני חושב שיש המון יצירות ראויות ומעוררות השראה על התקופה הזו. ראוי בעיני לציין במיוחד את היצירה של פרימו לוי, שהוא עבורי אדם ואינטלקטואל מופתי. הרבה בזכותו קיבלתי את ההשראה והביטחון לעשות את הסרט הזה. אם לציין ספר אחד שלו שהשפיע עלי במיוחד אבחר ב "הזהו אדם". כיצד מביימים שחקנים, נפלאים ככל שיהיו, בשפה שאינה שפת אם שלך? ארז – זו הייתה עבודה קשה וסיזיפית. המעברים משפה לשפה- מהעברית לגרמנית ובחזרה היו תהליך ארוך מאוד ומתיש מאוד. הגרמנית ליוותה אותי במשך 5 שנות עשיית הסרט עד כדי כך שהיום אני יודע לצתת קטעים שלמים ממנו בגרמנית. מי שמאוד עזרו לי בתהליך הזה היו המפיק הגרמני שלי, מתיאס שוורברוק, שרון ריבה קאן ואופיר ראול גרייצר (סטודנט מוכשר שלי מספיר בעבר שחי כיום בגרמניה ושהפיצ׳ר הראשון שלו זכה עכשיו בפרס העריכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים). אחד האלמנטים עזי המבע בסרט הכל כך נזירי ומינימליסטי שלך, הוא עיצוב הפסקול. כל צליל קטן, הכי טריוויאלי, כמו הדלקת מקטרת, טריקת דלת וכו, הופך לקרשנדו צלילי. ספר קצת על העבודה עם מעצב הפסקול איציק כהן. ארז – אני בהחלט מסכים איתך. עיצוב הפסקול הוא קריטי בכול סרט, קל וחומר בסרט כל כך מינימלסטי כמו זה. איציק הוא אומן סאונד מהשורה הראשונה בעולם בעיני. העבודה איתו הייתה מרתקת והוא תרם המון לעיצוב העולם הקולי שבסרט. יש כל כך הרבה ניואנסים של סאונד בסרט שבכול אחד מהם הושקעה מחשבה רבה בכדי להעביר בסופו של דבר לצופה חוויה פסיכו-אקוסטית מורכבת ועוצמתית. אני חסיד גדול של סאונד בקולנוע וחושב שהוא מהווה מרכיב שקול לחלוטין למרכיב הויזואלי ולפעמים אפילו אף עולה עליו. העובדה שבבית הספר שלנו בספיר יש מסלול שעוסק באופן ספציפי בשלל מרכיבי הפסקול בקולנוע היא מתנה אדירה לסטודנטים בפרט ולקולנוע הישראלי בכלל.
