הכשל בהבנת המושג מולדת: על הסרט השדה של הרב מרדכי ורדי אוצרות דרום מאת: א.ב. יהושע הסרט השדה, שנוצר על ידי הרב מרדכי ורדי, רב היישוב ראש צורים אשר בגוש עציון, נסך בי מצד אחד תקווה לעתיד, אבל בו בזמן גם הביא ללבי עצב מר. נושא הסרט הוא מפגשי הידברות ושלום בצומת גוש עציון בין מתנחלים ופלסטינים מאותו אזור. רוב המתנחלים המופיעים בסרט הם מה שמוגדר במקומותינו – ישראלים דתיים-לאומיים, וביניהם, לא מעטים, לפחות על פי מבטאם, ישראלים ממוצא אנגלוסכסי. ראש חבורת הפלסטינים הוא אדם מרשים ביותר בשם עלי אבו עוואד, דובר עברית רהוטה, ובעל כוח רטורי עז, שנטל על עצמו משימה לא קלה להביא לכלל הידברות באזור המסובך של גוש עציון, חברון ובית לחם, אזור מועד לפורענות ועשיר בחיכוכים קשים בין שני העמים. הסרט עשוי בתבונה ובצניעות אסתטית ולטעמי גם ביושר פוליטי. מפגשים בין ישראלים לפלסטינים מתרחשים כבר שנים רבות ובפורומים שונים ומגוונים. יש תקופות שהמפגשים מרובים יותר ויש תקופות שהמפגשים מתמעטים ודועכים. אבל בסך הכול אפשר לומר שמאז הסכם אוסלו דעך האיסור, שהטילה בעיקר הנהגת אש"ף, על שיחות ישירות עם הישראלים בארץ ובחוץ לארץ. בעשרים השנים האחרונות ארגונים ישראליים מקומיים וגם ארגונים אירופאים ובין לאומיים אחרים נטלו יוזמה ועשו מאמץ כדי לעודד ולממן מפגשים כאלה. אמנם הנאמר במפגשים אלו, משני הצדדים, בהרבה מקרים חוזר על עצמו. וקשה למצוא חידושים לגבי דרכי מוצא ממשיים ולא רק רטוריים. אבל עדיין מפגשים כאלו הם חיוניים וחשובים, כיוון שהם נוגעים לשתי אוכלוסיות שנמצאות בקונפליקט מר זה יותר ממאה ועשרים שנים, וכל חזון של פתרון אפשרי, אם בחלוקה לשתי מדינות לאומיות נפרדות, אם בכינונה של מדינה דו לאומית אחת, אם בפתרון פדרטיבי, או אם חלילה בהמשך הכיבוש המכיל בתוכו אוטונומיה חלושה, בנוסחת אפרטהייד סמויה. בכל פתרון אפשרי בעתיד הישראלים והפלסטינים יחיו ברצונם או שלא ברצונם בקרבה אינטימית במולדת האחת המשותפת להם. ולכן כדי לקזז מעט מן הרעל המתמיד של ההווה המדיני הקפוא, צריך יהיה לעודד את מפגשי ההידברות והשלום בין שתי האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית, ולשתף בהם כמה שיותר בני אדם, כולל אגב גם את הפלסטינים הישראלים, שמשום מה עומדים מן הצד בהרבה מקרים, או שקועים יותר מדי בבעיות הקיפוח שלהם ולא מספיק מגלים רגישות אמתית ולא רק רטורית לסבל הקשה הרבה יותר של בני עמם שמעבר לקו הירוק. רוח הפיוס והאחווה הטובה והתמימה של ידידי הרב מנחם פורמן זיכרונו לברכה שרויה על המפגשים האלו, והיא מיוצגת יפה בסרט על ידי אלמנתו, הדסה פורמן, שהקשבתה עמוקה, והאהדה שהיא מקרינה במבטיה ובדבריה, הם המשך נשי, רך ומכיל של פעילותו האמיצה אבל גם התמימה לעתים של הרב מתקוע, שידע למשוך אליו לבבות רבים ומשונים משני הצדדים ולא אמר נואש גם בימים הקשים ביותר. הרב מרדכי ורדי השכיל לרכך את היגיעה בחזרה המתמדת על כל אותם ויכוחים אין-סופיים, עם התנצלויות והאשמות, על ידי קטיעה של הרצף המילולי בתמונות מהשטח, הן מהשדה של עלי, הן מצומת הפיגועים, הן בכל מיני הבזקים מתוך המציאות הקונקרטית שמקיפה הן את המתנחלים והן את התושבים הפלסטינים. וכיוון שהסרט צולם בכמה עונות של השנה הוא מצליח להעביר את תחושת המולדת המשותפת כל כך לשני העמים. למרות שהאנשים, ישראלים ופלסטינים, שמופיעים בסרט הזה יכולים למשוך אליהם רק אהדה וכבוד מצד הצופים בהם, עדיין נותרה בסוף הסרט תחושה עמוקה של עצב על כך שלמרות הרצון הטוב שמגלים שני הצדדים, הדרך לדו-קיום של שלום עוד ארוכה ומסובכת, לא רק בגלל המצב בשטח אלא בעיקר משום שלשני העמים, היהודי והפלסטינאי יש איזה פגם יסודי מהותי, כמעט הייתי אומר היסטורי, בתפיסת מושג המולדת. בכל עם הפגם הוא שונה, אבל צירופם יחדיו הוא לדעתי הגורם שהפך את הסכסוך הישראלי פלסטיני לסכסוך הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית למרות ההשקעות העצומות, הכספיות והדיפלומטיות של הקהילה הבין-לאומית לפתור אותו. התחושה הזאת עברה אליי כאשר שמעתי את המונולוג האחרון, הזועף של עלי, אשר דיבר על חמישה מיליון פליטים פלסטינים שרוצים לשוב לבתיהם, ועל העובדה שההתנחלויות שהוקמו לאחר 67 הן אלו שהרעו כל כך את מצבם של הפלסטינים באזור. המחסומים, הגדרות, הגבלות התנועה, עקירת תושבים מאדמותיהם וכמובן האכזריות של הצבא ושל המתנחלים כלפי התושבים הפלסטינים בחברון. העם הישראלי-יהודי מראשית קיומו לא הפנים את המושג מולדת כמושג תשתית ראשון בזהות לאומית. המושג מולדת מופיע בכל המקרא רק עשרים ושבע פעמים ומחציתן ביחס לעמים אחרים. הדבר הראשון שנאמר ליהודי הראשון הוא: "לך, לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", העם הישראלי לא נוצר במולדתו ארץ ישראל אלא בגולה, התורה לא ניתנה לעם במולדתו, ארץ ישראל, אלא במדבר, אזור ביניים בין הגולה לארץ היעודה. ולכן, כיוון שהעם היהודי לא הפנים את מושג המולדת הטריטוריה כמושג ראשון ועליון בכל זהות לאומית הוא גם זלזל בחשיבות מושג המולדת כבסיס הזהות של עמים אחרים. ולכן, החל מגלות בבל, היהודים החלו לצאת ולהיכנס למולדות של עמים אחרים, כמי שעוברים מבית מלון אחד לשני, מבלי להפנים את העובדה שבכך הם חודרים גם לזהותם של עמים אחרים ומתעתעים בה. "היהודי הוא בכל מקום ובשום מקום" זאת ההגדרה המתאימה לזלזול היהודי בטריטוריה כבסיס ראשוני לזהות לאומית, זלזול שהביא עליו לאורך כל ההיסטוריה פורענויות שיקצר המקום לפרט אותן, ששיאן הייתה שואה, קטסטרופה לאומית בהיקף שאף עם בהיסטוריה לא חווה אותה. שליש מהעם שהיה מפוזר בארצות רבות הושמד בשש שנים, ולא נשאר ממנו אלא אפר. ניסיונה של הציונות בשיקום מושג המולדת בד-נ-א היהודי החל, כפי היכולת, דווקא במקומות השוממים והלא מיושבים על מנת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בתחושת המולדת של הפלסטינים. לא לחינם ראה מייסד המדינה דויד בן גוריון בנגב השומם את המקום האידיאלי לכינונה של הזהות הישראלית המתחדשת. ההתנחלויות שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים לא רק היו בבחינת עוול משווע כלפי העם הפלסטינאי, שאיבד כבר יותר משלושת רבעי מולדתו במלחמת ארבעים ושמונה, אלא הם גם חדרו לתוך רקמת הזהות הפלסטינאית, נטלו ממנה את זכות האזרח במולדתו וזעזעו אותה במעשה הכיבוש. מאידך, גם לעם הפלסטינאי שהחל לעצב את לאומיותו עם התפרקות האימפריה הטורקית לאחר מלחמת העולם הראשונה, המושג מולדת הוא עדיין משני ורופף לעומת המושג בית. כאשר עלי מדבר על חמישה מיליון פליטים פלסטינים שממתינים לשוב לבתיהם הוא מערבב לחלוטין בין שני מושגים, מושג הפליט ומושג העקור. במלחמת 48 ברחו או גורשו כחמש מאות עד שש מאות אלף פלסטינים מעריהם ומכפריהם בשטח מדינת ישראל של 49, אבל למרות שהם נשארו במולדת הפלסטינאית, לפעמים במרחק של קילומטרים ספורים מבתיהם ומכפריהם ההרוסים, הם התעקשו במשך שבעים שנה להתגורר במחנות פליטים עלובים, נתמכים על ידי הקהילה הבין לאומית, בתקווה שיבוא יום והם יחזרו לא למולדת, כי הרי גם מחנה הפליטים נמצא במולדת, אם ברצועת עזה או בגדה המערבית, אלא לבית הפיזי של אבות אבותיהם במרחק של קילומטרים ספורים ממחנה הפליטים. גם נניח אם קיוו בלבם שיום יבוא והם יוכלו לחזור במלחמה מנצחת אל כפריהם ועריהם ובתיהם ולגרש או להשמיד את הישראלים שתפסו את מקומם, הם יכלו לפחות בינתיים לשקם את עצמם באופן מכובד במולדתם, עד שתבוא, אם תבוא, שעת החזרה. אין אדם יכול להיות פליט במולדתו אלא רק עקור מביתו. בכל העולם אנשים משנים את מקום מגוריהם, מרצון או מהכרח, אבל אין הם רואים את עצמם לעולם כפליטים כל עוד הם נשארים במולדתם. כך גם היה עם המאות המעטות של הישראלים שאיבדו את בתיהם וכפריהם במלחמת 48. הם מעולם לא ראו את עצמם כפליטים אלא כעקורים בלבד ותוך זמן קצר ביססו את עצמם כאזרחים לכל דבר במקומות חדשים במולדת הישראלית. אפילו הפליטים הפלסטינים שברחו אל מחוץ לגבולות פלסטין, לירדן, למצרים, לסוריה או ללבנון יכלו לחזור לגדה המערבית ולעזה בתשע עשרה שנות שלטונן של ירדן ומצרים בחלקים אלו של המולדת הפלסטינאית. אלא שהם לא רצו לשוב למולדת אלא לבית, הווה אומר להרוס את הבית הישראלי שנבנה במקומו, ולנסות לשקם את הבית האבוד שנלקח מהם. תקווה הזויה למדי, שהייתה תובעת מרחץ דמים אכזרי עבור שני העמים. הרצון הטוב ההקשבה בין המתנחלים והפלסטינים בסרט השדה ככל שהם מעוררים כבוד כלפי אנשים שדורשים שלום, לפחות במובן האנושי הבסיסי, אינם יכולים להסתיר את הייאוש מהתסבוכת שאליה נקלעו שני העמים. המתנחלים האלה, גם בעלי הרצון הטוב ביותר, לא יעזבו מרצונם את בתיהם ויישוביהם שנבנו מעבר לקו הירוק. והפליטים הפלסטינים לעולם לא יוכלו לחזור לבתיהם המקוריים שמהם ברחו או גורשו ב-48. רק שני פתרונות אפשריים על מנת שממפגשי השלום האלו יצמח איזה הסדר פוליטי סביר, שאפשר יהיה לחיות איתו. או הקמה של מדינה פלסטינאית שבה יחיה מיעוט ישראלי באותו אופן שמיעוט פלסטינאי חי במדינת ישראל. או מדינה דו לאומית, פדרטיבית שבה יהיו שני עמים שווי זכויות במולדת אחת. א.ב יהושוע, גבעתיים – 2017 תאריך: 13.6.17 | שעה: 19:30 | אולם: סינמטק 1
