There is No Place Like Home החזרה הביתה בסרטיו של מידי זי מיטל אבוקסיס בית הוא מושג חמקמק עבור הבמאי מידי זי, יליד מיאנמר, תושב טייוואן, בן למשפחת מהגרים מסין. מידי זי נולד ב-1982 כ-Chao Te-Yin, הצעיר מבן חמישה ילדים. Midi (שפירושו קטן בבורמזית) גדל בעוני בעיירת גבול בין בורמה לסין. החיים תחת משטר החונטה הצבאית ששולט בבורמה, היו קשים ואלימים לפליטים הסינים, אשר נחשבו בעיני השלטון כמיעוט אתני נחות. הילדות בעוני מחפיר ותחת טרור מתמיד, חיזקה אצל מידי זי את הידיעה כי כסף זאת הדרך היחידה החוצה. ב-1998 הוא זוכה במלגת לימודים יוקרתית בטייוואן ועוזב את משפחתו, כשהוא בן 16 . "Over the Rainbow" חזרה לבורמה (2011), סרטו באורך מלא הראשון של מידי זי, הוא יצירה אוטו-אתנוגרפית, שעוקבת אחר חזרתו של צעיר בורמזי לכפרו לאחר עשור שבו עבד כפועל בניין בטייוואן. כמו גיבור הסרט (שאותו משחק חבר ילדות של מידי זי), גם מידי זי חזר לבורמה לאחר עשור של גלות בטייוואן, בעקבות הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו במדינה ב-2010. עבודתו בטייוואן כצלם פרסומות, שף ופועל בניין, אפשרה לו להרוויח מספיק כסף על מנת לבנות למשפחתו בית חדש. אך עם חזרתו למיאנמר הוא מגלה, כפי שמגלה גיבור סרטו, כי קשה החזרה הביתה – היחסים עם המשפחה הפכו לקרים ומרוחקים, ולא ניתן לאחות בכסף עשר שנים של קרע. כמתבקש מהביוגרפיה האישית שלו, שאלות לגבי גלות ובית הן המוטיבים העיקריים בהם עוסקים סרטיו של מידי זי. בסרט חזרה לבורמה ניתן להבחין בכל האלמנטים שישובו ויצופו בסרטיו הבאים. בסרטים של מידי זי אין שחקנים, כולם Non Actors, בני הכפר ובני משפחתו של מידי זי. המבט של מידי זי הוא ישיר, עני וגס. צילומים שנעשו בסתר, ללא אישור הרשויות בבורמה, מוצגים כחלק מהמרקם העלילתי הבלתי מלוטש והריאליסטי. וכך, לצד סצנה המצולמת בקפידה בבית ספר שאליו מוזמן גיבור הסרט לשאת נאום על הצלחה דרך עבודה קשה, ושבו הוא מאחל לכל הילדים שיצליחו להגר ולמצוא עבודה כזרים במקומות אחרים, אנו עדים לסצנה שמצולמת בהסתר, שבה הגיבור בליווי חברו, מתמקחים במשך דקה ארוכה עם בעלת בית זונות על המחירים המשתנים על פי הגיל המבוקש ומבררים על איכות המראה החיצוני של "הסחורה" המוצעת. וכל זאת כאשר האישה מצולמת מהגב ומוקלטת ללא ידיעתה. הקולנוע של מידי זי הוא קולנוע מלא ניגודים: חמלה וניכור, חספוס ועדינות, שקט וחרדה, שמונעת על ידי תחושת זרות מתמדת. מידי זי עוקב אחרי גיבוריו בסבלנות אין קץ, ללא תאורה מלאכותית, בסצנות דוקומנטריות ארוכות. סרטיו הם מעין חגיגת עילגות קולנועית מכוונת של שפה ויזואלית ביקורתית, מטרידה וחזקה. הוא חוזר בסרטיו לקרע ולזרות, שמאפיינים את חייו, ואינו מפסיק לשאול בכל יצירה שלו – איפה הבית? שני הסרטים האחרונים שלו הם בעצם סרט אחד שצולם באותו לוקיישן, עם אותן דמויות, אך נערך לשני סרטים דומים ועם זאת לגמרי שונים. נשמע מופרך, ויש יגידו מגלומני, אבל זו בדיוק ההתרסה האנטי מערבית שמידי זי מנציח בסרטיו. רק הוא יכול לספר את הסיפור שלו, והוא ייתן לכם אותו בכמה וורסיות. הסרט הראשון מכרות הירקנים הוא התבוננות שקטה, סובלנית וסיזיפית בשגרת חייהם של כורים במכרות אבני הירקן. בשוט הפתיחה הפנומנלי, שאורכו 15 דקות, עוקב מידי זי בעלטה גמורה אחר הכורים המתעוררים לפנות בוקר בתוך אוהל מאולתר על צוק, שולחים ידיהם לחפציהם התלויים אי שם, מתפללים למציאת אבן ירקן, מדליקים נר לבודהא, כשברקע תפילת בוקר בודהיסטית המעודדת את המשכימים לעבודת הפרך. הסרט מורכב מ-20 שוטים ארוכים של התבוננות. כל הסינקים והטקסטים הם חצאי שיחות, גיבובי מילים, שנאמרות אוף סקרין, מחוץ לפריים, או אחד לשני כבדרך אגב. שירי אהבה בורמזיים נשמעים ברקע, בעוד גברים מותשים חופרים וקודחים במכרות ומחפשים אחר אבנים יקרות. אין גיבור אחד. קבוצת הכורים הם מקשה אחת. כשהם ישנים, כשהם עובדים, כשהם אוכלים – הם אחד. הסרט שהוא כולו התבוננות פיוטית מהפנטת, בסגנון הזבוב על הקיר, יכול היה להתקיים לבדו ללא בעיה. המבע הקולנועי המאופק, המבט הנוגה והמהרהר על העולם השלישי, סימן את הסרט כאחד הסרטים האהובים על פסטיבלי הA- באירופה. אך לא די לו למידי זי בכך, ושנה אחרי זה הוא מוציא את עיר האבנים הטובות (2016), סרט אוטוביוגרפי, אינטימי וחושפני, המפנה ביקורת ישירה לעבר החברה הבורמזית, שבה מרבית האוכלוסייה נידונה לכרוניקה של התמכרות ידועה מראש. בסרט הזה יש גיבור – אחיו הבכור של הבמאי, שאותו לא ראה כ-16 שנה. האח עזב את הבית כשהבמאי היה בן חמש. שמועות על כך שעשה הון במכרות הירקנים הזינו את משפחתו שנים, אך הכסף מן האח העשיר שהצליח לא הגיע. ההורים של מידי זי נסעו למכרות לחפש אחרי האח ומצאו אותו מכור לאופיום, עובד בחפירות בתוך מי נהר קרים במשך ימים ארוכים, יוצא מן המים רועד ותשוש בסוף יום, רק בכדי לקבל חתיכת אופיום – שכר יום עמלו. בעיר האבנים הטובות, מידי זי מתלווה לאחיו אשר חוזר למכרות הירקנים לאחר 10 שנים בהם שהה בכלא על שימוש בסמים. מידי זי פותח את הסרט בקריינות, בגוף ראשון, ומספר את נרטיב משפחתו שכרוך בקשר עבות למכרות אבני הירקנים הלא חוקיים, שבהם אדם יכול להפוך בן-יום מעני מרוד לעשיר ולגעת בשמיים. מידי זי מנהל דו-שיח אינטימי עם אחיו הבכור, דואג לו שלא יתדרדר שוב לעישון סמים, שואל אותו על התקופות שבהם נעלם – "שלחתי לך המון מכתבים, אתה אף פעם לא ענית" הוא מטיח באחיו. אותה שגרת חיים סיזיפית שראינו במכרות הירקנים, מקבלת בסרט ההמשך אינטרפרטציה פוליטית וחברתית. בסרט מתועדות הפשיטות הרבות של הצבא הבורמזי על המכרות הלא חוקיים (בעקבות מתיחות באזור ולחימה בצבא המורדים KIA) . מידי זי מצלם ללא אישורים כהרגלו, ואנו עדים לרגע נדיר שבו המצלמה מוחבאת במהירות בתיק, כשהיא עדיין דלוקה, ומידי זי ואחיו מנהלים משא ומתן עם החיילים המבקשים לעצור אותם, הכול on record. מידי זי מצליח להעביר לצופים תיעוד נדיר, שהוא תוצר של שיתוף פעולה מלא עם הסובייקטים שלו. מידי זי הוא חלק מהמקשה האינטימית הזו שהכורים מגלמים. הוא ישן, קם ואוכל אתם. הוא כל-כך שם – בפנים, אתם – עד שהוא חוטף מלריה באמצע הצילומים. בינתיים, עד שהוא מחלים, הוא מפקיד את המצלמה בידיהם של הכורים, וחלק ניכר מהוויזואליים מצולמים על ידיהם. תיעוד ישיר ולא "מעובד" שכזה אפשרי רק דרך הפעלת פעילים חברתיים (social actors) כתוצאה מתהליך יצירתי שיתופי מלא. כפי שמציינים אנדרסון ובנסון, שעוסקים בתיאוריה של סוגת הקולנוע התיעודי: "ללא השתתפות פעילים חברתיים (social actors), ז'אנר התעודה הידוע כקולנוע ישיר או תצפיתי (observational) אינו יכול להתקיים. ללא הסכמתם המודעת של הסובייקטים, לז'אנר זה אין כל יושרה מוסרית." האינטימיות הזו שמידי זי יצר והוא חלק ממנה, מספקת לנו סצנה מרהיבה: לאחר ארוחת הצהריים חלק מחבורת הכורים צופה בקומדיה קלילה על גבי מחשב נייד, ושניים אחרים, שנמצאים בקדמת הפריים, ישנים במעין חיבוק ובקרבה יתרה אחד אל השני, וביניהם מונח מכשיר רדיו ישן. וכך, במשך דקות ארוכות אלו ישנים כמו זוג יונים, ובעומק הפריים הבחורים המשועשעים מגיבים לסצנות מהסדרה, צוחקים, מגחכים. הסאונד המלווה את הסצנה מופק גם מהרדיו החבוט שהתחנות בו מתחלפות, וגם מהטקסטים הבוקעים מהמחשב, וכך במעין לימבו של מלל, שירה וצחוק מסתיימת הסצנה בסינק היוצא ספק מהרדיו, ספק מהמחשב: "I'm home again, mama!" “Sometimes when you are separated by time and space for too long, at some point you realize, you no longer have a home,” he says. “That’s what happened to me.” ( מידי זי בראיון ל The Wall Street Journal , 18 לפברואר 2014) הציטוט הכנה עד כאב הזה של מידי זי, חיזק אצלי את התחושה שקיננה בי לאורך הצפייה במכרות הירקנים ועיר האבנים הטובות: אי שם מעבר לקשת או מתחת לאדמה, מצויה אבן הירקן הנוצצת המיוחלת, שבשפשוף וליטוש חזק תחזיר אותך הביתה כבמטה קסמים. העיסוק המתמיד סביב החלום להגיע לעושר המיוחל, הדהדה והעלתה מהאוב את הפרשנות הייחודית של סלמאן רושדי, לסיפור של הקוסם מארץ עוץ כמניפסט ההגירה הגדול. כבר בפתיחתו המפורסמת של הסרט שיצא לאקרנים ב- 1939, שבו שרה ג'ודי גרלנד על"הארץ שמעבר לקשת", המנונם האולטימטיבי של כל אלה החולמים על מסעות ונדודים, מתגלהכוחו של הסרט כביטוי האמנותי הטהור ביותר לדחף האנושי ולערגה לנוע ולמצוא מקום חדש ואחר. רושדי טוען בספרו הנושא את אותו שם של הסרט האלמותי, כי זה אינו סרט שמהלל את קיומו המבורך של הבית,אלא את הזכות לעזוב אותו. "הרבה אנשים בחרו להאמין לדורותי" מסביר רושדי בספרו "כיוון שהאמת היא שברגע שאנו עוזבים את מחוזות ילדותינו ומתחילים להמציא את חיינו, אנו מבינים שסודן האמתי של נעלי הקסם האדומות אינו ש'אין מקום כמו הבית' אלאשאין עוד מקום כזה, בית; פרט כמובן לבית שאנו יוצרים, או לבתים הנוצרים עבורנובארץ עוץ, שנמצאת בכל מקום שהוא, פרט למקום שבו התחלנו את דרכנו". הבית הוא כל מקום, פרט למקום שממנו באנו. הסרטים של מידי זי זוכים להכרה בכל העולם, אך לא מוצגים בבורמה בשל תוכנם הביקורתי והחתרני. מרבית תושבי בורמה נתונים בעוני מחפיר ואין להם שום דרך למחות או לבטא את מצוקתם בגלל חומות הצנזורה של השלטון הצבאי השולט במדינה ובתודעת האזרחים. הסרטים של מידי זי הם הפרוטוקול הפנימי היחידי של המיעוטים ומעמד הפועלים הנמוך בבורמה, שנתון במצוקה קיומית ובמלחמת הישרדות יומיומית. לא סתם מסתובב גיבור הסרט חזרה לבורמה וחוקר באובססיביות כל אדם שנקרה בדרכו: "כמה זה עולה לך? כמה אתה משלם שכירות? מה הרווח שלך? מה המיסים? איך אתה חי?" – אף אחד אינו שואל את האנשים האלה שאלות על קשיי החיים שלהם. מידי זי נותן להם מקום – למשפחתו ולאנשים שהוא מכיר הכי טוב, לאנשי השוליים המהגרים והפליטים, הנתונים לדיכוי שיטתי, שכלואים במעגל עוני שהיציאה היחידה ממנו היא פנייה לסחר בגוף ובסמים – הוא הופך אותם לגיבורים ומציב אותם במרכז הקולנוע שלו. מיד זי משתמש בקולנוע ככלי לביטוי האמת. אמת מושתקת ומדוכאת , שלא יכולנו לדעת, לולא השליחות שלקח על עצמו, כאשר חזר הביתה אבל ראה הכול אחרת.
