הדרך מנצרת לרמאללה יכולה לעבור בתל אביב אוצרות דרום מאת: ראג'י בטחיש תרגום: כפאח עבד אלחלים לא יכולתי למנוע את עצמי במהלך הצפייה בסרט לא פה לא שם מלהשוות אותו כל הזמן לסרט עניינים אישיים של מהא אלחאג', אולי משום ששניהם יצאו לאקרנים באותו זמן וזכו באותו פסטיבל וכיוצא בזה. לא פה לא שם תפס אותי עד הסוף עד שהרגשתי שאני צופה בסדרה מצרית שמביאה טכניקות חדשות ושפה דינמית וגדושת מתח כפי שאנו רואים בדרמה המצרית בשנים האחרונות. ואילו הסרט עניינים אישיים העביר בי דיכאון ולעתים שעמום ואובדן ריכוז בכמה חלקים. ייתכן ועניינים אישיים מביא שפה אמנותית ופיוטית גבוהה יותר מ לא פה לא שם היותר קרוב לאירוע הטלוויזיוני אבל זה לא היה מספיק כדי שיירשם בזיכרון הצופים כפי שהיה במקרה של סרטה של מייסלון חמוד. לאחר שני הסרטים של מישל ח'ליפי זיכרון פורה ו-חתונה בגליל ולאחר התפרצות האינתיפאדה הראשונה ש"חתונת הגליל" הוקרן בסמוך לה, יוצרי הסרטים הפלסטינים החליטו פתאום, בצל השפעות הפקתיות, כי האירוע המעניין והאמיתי הוא זה שקורה בגדה וברצועה וכי מה שמתרחש בגליל, בשפלה ובמשולש לא ראוי לאזכור. כך, חרף ההתחלות שבישרו טובות, התדרדרו הסרטים של ח'ליפי תוך ניסיון לחטט בגוף לאומי שהבמאי לא שייך אליו, לא מבחינה קוגניטיבית ולא מבחינה פורמאלית. לכן גם הצטבר הזיוף בקולנוע של ח'ליפי החל משירת האבנים ו- אגדת שלושת היהלומים ועד עכשיו; הדבר שרואים בצורה גלויה גם במקרה של האני אבו אסעד, במיוחד בסרט עומר ובקטסטרופה שנקראת The Idol , וגם במקרה של תאופיק אבו ואאל כאשר החליט לפשפש בשכבה הבורגנית הירושלמית בסרטו האחרון התפוררות. מהא אלחאג' לא למדה משיעורי העבר האלה והחליטה בתזמון שגוי מאוד לבנות את הדמויות בסרטה כדמויות פלסטיניות מקיפות שיכולות להתקיים רק בדמיון, ומאחר והסרט אינו דמיוני ואינו משתמש בתבנית פוסט-מודרנית, הדמויות נראות מעורפלות מאוד ומנוכרות במיוחד מבחינת הצופה הפלסטיני "בן המקום", ואני מדגיש את בן המקום כי הצופה שלא גר בפלסטין יכול להסתכל על הדמויות מפרספקטיבה אחרת. הבעיות של הדמויות מתחילות במיקומן הגיאוגרפי ונמשכות במבטאים שבפיהן ובעמימות של מניעיהן והבעיות שזו יוצרת בתורה. מאחר והבמאית ביקשה לעסוק בעניינים האישיים של הדמויות, הצופה הפשוט תוהה כיצד יוכל להזדהות עם הדמויות ומה המפתח לפיצוחן; לא הדרמה עוברת דרך המסך ולא חוש ההומור וגם לא טוב הלב שהדגישו בהחלטת חבר השופטים בפסטיבל חיפה כשהעניקו לסרט את פרס הסרט המקומי הראשון. בכדי לא לגרום לה עוול יש לומר כי הטעויות של הבמאית לא באו מחלל ריק אלא הן תוצר של צורת חשיבה אמנותית פלסטינית שמשפיעה מזה עשורים כפי שציינתי בהתחלה, ושלפיה ההתייחסות לשיקולים הנרטיביים נעשית מתוך רגשי אשמה ורצון לא לצלם את גוף פלסטין כפי שהוא באמת כדי לא לפגוע ברגשות הצופים הערבים ובמיוחד הפליטים שמשתוקקים לחוזר לארץ טהורה, וכדי שהדברים לא יראו כאילו מדובר בנורמליזציה עם החיים במסגרת המערכת הישראלית; מכאן גם בא הצורך "לחטא" את הדמויות ואת המקומות, לדחוף מחסומים צבאיים בצדק ושלא בצדק, ולהניח כי הבנים של המשפחה הנצרתית יברחו מהגיהינום שלה לרמאללה שם יעסקו במשחק ובימוי כאילו זאת הפכה ל"הוליווד של המזרח", או שהשחקן ילך לאודישן לסרט אמריקאי בחיפה ולא בתל אביב (ממתי אודישנים לסרטים אמריקאיים קורים בחיפה?!) ועוד כמה וכמה דקויות כאלו שמרוקנות את הדמויות מתוכן ואת הסרט מהאינטימיות הרצויה. במקביל, כשאתה רואה את הסרט לא פה לא שם אתה יושב ומפקפק כמו יצור שהותקף בתיאוריית הקונספירציה; צופה יצרי שמחפש את המעידה הראשונה כדי לחזור בו מהתלהבותו אבל הוא מציץ ומציץ, לא מצליח להפסיק להציץ אפילו לרגע קטן; מציץ על חיי הדמויות וכתוצאה גם על חייו היום, חייו אז וחיי הדור שבא אחריו לעיר הגדולה היחידה ונשאר בה למרות העקיצות שלה כי הוא לא יכול לוותר על הקסם ועל הפיתוי המתוק לפעמים והכואב פעמים אחרות. רוקחים ערבים שעובדים בבתי מרקחת שהיהודים מסרבים לעבוד בהן בגלל השעמום, עורכות דין שמנהלות תיקים סבוכים, רופאות שמתמחות באיכילוב, אנשי קולנוע, חובבי מוזיקה, עובדי ברים, סטודנטים וסטודנטיות, הומואים שמחפשים מפלט לברוח, דמויות פועמות שהאגדות על רמאללה לא יכולות להכיל. מייסלון חמוד חופרת בבשר החי של החברות הפלסטיניות המגוונות החיות בתוך ישראל ללא חמקמקות, ללא דרכים עקיפות וללא ניסיון לייפות או "לחטא" או להיראות בצורה לאומית הולמת כלפי חוץ, מה שמזכיר קצת את הסרט הנהדר עג'מי משנת 2009 שחדר בתורו לעולם הפשע והצעירים האבודים ביפו הרחק מהרומנטיזציה של הנכבה או אולי כהשתקפות שלה. אין פלא אם כך שהדמויות משכנעות, נושאות רקע חברתי אמיתי וקורות חיים שאפשר לאמת, מה שגורם לך לצחוק איתן, להיות עצוב כשהן עצובות, וכן גם להרגיש מאויים כל כך כמו שקרה באום אלפחם אבל זה כבר נושא אחר. אם הקולנוע הפלסטיני של הארגונים והמהפכה של שנות ה-70 צולם והתרחש והביט על אדמה מדומיינת וגן עדן אבוד, הצליח הקולנוע היותר מאוחר לפרוץ את האדמה הממשית ולצלם אותה, מה שנדרש כעת בעקבות סרטה של חמוד, שהקולנוע הפלסטיני בתוך תחומי הקוו הירוק יביט באמת וברגישות על הדמויות הממשיות ולא למה שהמפיק האירופאי מפנטז ודורש. ראג'י בטחיש: סופר, עיתונאי וחוקר קולנוע פלסטיני וערבי, בעל תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה הפתוחה, נולד בנצרת וחזר להתגורר בה בשנים האחרונות. סדנה על הזרמים החדשים בקולנוע הערבי העכשווי בהנחיית מייסלון חמוד וראג'י בטחיש תתקיים ביום רביעי ה 14.6 בשעה 18:30 במרכז נתיבים, מתחם סנימטק שדרות.
